איחוד של צומות האמנם

יש משהו מוזר כשחושבים על צום י"ז בתמוז, הצום בא על כך שביום זה נפרצו חומות ירושלים על-ידי הרומאים לאחר שלוש שנות מצור, דבר שהוביל לחורבן בית המקדש השני. אולם יש לראות שבעוד שלושה שבועות יחול תשעה באב ובו נצום על חורבן הבית. מדוע שלא נאחד את שתי הצומות ביחד, הרי הם חלק מאותו תהליך?

אלא התשובה לכך, שמכאן אנו לומדים שפריצת החומות מאפיינת אסון נוסף שהתרחש, שהוא בעל אופי שונה. בתקופת בית המקדש הראשון בימי חזקיהו המלך, צבא אשור היה במהלך מסעות כיבוש בארץ ישראל והגלה את עשרת השבטים. לשם השלמת הכיבוש עלה אל ירושלים עם מאה שמונים וחמישה אלף חיילים ואיים עליה, אך בנקודה זו נעשה נס, וכל חיילי אשור מתו במפתיע וירושלים ניצלה. עם זאת, בימי בית שני סופו של הסיפור היה שונה, אם הייתה לעם היושב בציון תקווה כלשהי לנס, לשמירה מלמעלה עליהם מפני הצבא הרומי, הרי כשניפרצו החומות תקווה זו נמוגה. בנקודה זו הבינו היהודים כי נגזר הדין ולא תהיה להם תקומה. המקום שהיה להם למגן רוחני וגם למגן פיזי, העיר שביטאה את החיבור בין הבורא לנברא נפלה בידי האויב.

האסון שמבוטא בנפילת חומות ירושלים הוא ההבנה שנכשלנו ושעכשיו אנו עומדים בפתח גלות נוספת ומי יודע מה יתרחש במהלכה וכמה זמן היא תימשך. ידוע מה שאמרו גדולי המחשבה שבתשעה באב אנו צמים על החורבן הממשי של בית המקדש, ובי"ז בתמוז אנו צמים עלינו על חורבן העם. היטיב להגדיר זאת הרב שלמה גורן מי שהיה הרב הראשי לישראל בספר שיצא לזכרו בעוז ובתעצומות. אמנם, זכה דורנו לראות ישועות גדולות בתוך גאולת ישראל. הקמת המדינה, מלחמות ישראל ושחרור ירושלים והר-הבית, ואף על-פי כן ברור לכולם שאין בזה די, ויש עוד הרבה מה לעשות לישועת הכלל. לכן גם השנה נציין את האבלות של כלל ישראל על חורבן הבית ועל כל מה שעדיין חסר מתוך תקווה לבניין המקדש וירושלים בשלמותה.

נכון שבי"ז בתמוז הובקעו חומות ירושלים, תחילת החורבן האקטיבי שהוליד את הגלות בת אלפיים השנים, על כל האסונות שאירעו במהלכן לעם ישראל. בשל מאורעות אלו שהתרחשו בי"ז בתמוז הייתה להם השפעה ישירה על החיים היהודיים הרוחניים, ולכן תקנו חכמים לעצור מחיי היומיום הרגילים ולהתענות ביום זה.

חכמים קבעו מספר דברים המבטאים התנהגות הולמת לימים אלו: צום י"ז בתמוז וצום תשעה באב, והתנהגות של אבלות בשאר ימי הצום האחרים. קיים הבדל בחומרת ימי הצום, מכיוון שבתשעה באב נשרף המקדש, והוא מבטא את שיא החורבן - הצום בו חמור יותר ומתחיל כבר בערבו של יום, לעומת צום י"ז בתמוז מתחיל הצום רק מעלות השחר ומסתיים עם צאת הכוכבים.

עם קום המדינה ובמיוחד לאחר שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים, עלה מחדש נושא הצומות. לגבי תשעה באב אין שאלה, וברור שהצום ביום זה הוא בתוקפו, משום שהיום מסמל את חורבן בית המקדש שעדיין אינו עומד על תילו, והן מהסיבה הפורמלית שאף בזמן בית שני צמו ביום זה.

בשנים האחרונות התעוררה השאלה, האם יש לחייב לצום בשלושת הצומות: י"ז בתמוז, צום גדליהו וצום עשרה בטבת. שאלה זו נובעת בעקבות דברי הרמב"ם: "ובבית שני לא היו מתענין לא בעשרה בטבת ולא בשבעה עשר בתמוז, אלא מי שהיה רוצה מתענה" (פירוש המשניות ראש השנה פ"א, מ"ג). המקור להבחנה מתי הצומות תקפים ומתי אינם תקפים מהגמרא במסכת ראש השנה: "כה אמר ה' צבאות, צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" (י"ח, ע"ב). הגמרא מביאה את דברי רב פפא - בזמן שיש שלום יהיו לששון ולשמחה, יש גזירת מלכות ואין שלום - רצו מתענין, רצו אין מתענין. מכל האמור לעי"ל נראה שאין יסוד לחבר את שני הצומות צום תשעה באב וצום י"ז בתמוז. צום תשעה באב הוא על החורבן הגשמי והרוחני של בית המקדש, וצום י"ז בתמוז הוא על חורבן העם.