כעבור שלושה ימים שבהם למדתי להתמודד עם הטיפול בו, עם המקלחת ועם הארוחות, שמתי לב שמשהו בו אינו כשורה!!! הוא חסר כוח, חסר תיאבון, עורו האדמוני, הפך לבן כסיד. אחרי מעט לבטים, הזעקתי את בתנו ורצנו איתו מיד לבית החולים.

לפני שהגענו למיון, הוא כמעט קרס! מיד הביאו אלונקה והשכיבו אותו על מיטה. קראו למנהל המחלקה, שמיד הבין שיש לו חיידק. עירו לו כמה סוגי אנטיביוטיקה, עשו לו בדיקות דם וסי.טי. גילו שיש (קולקציה) זיהום ודימום והמצב חייב גם עירוי של מנות דם. למרות העירוי, ההמוגלובין ירד. אחרי שהרופא סיים ניתוח, לפנות חצות, בא לבדוק אותו, והחליט להוסיף לו עוד שתי מנות דם. ועליו לעבור עוד בדיקה קשה פולשנית וכלל לא סימפטית.

הרופא לרגע לא נטש, דאג לתת לו את הטיפול הנכון בכול שעה. כשהוא לא היה נוכח, הרופאים התיעצו אתו בטלפון, ועשו כל מה שהוא חשב לנכון. הוא הדהים אותנו במסירות שאין לה קץ, וזה ריפא יותר מכול תרופה.

הוא אושפז שמונה ימים קשים ומתישים, שבהם הרגיש רע מאוד, ושוחרר אחרי שהומרה האנטיביוטיקה בעירוי לאנטיביוטיקה פומית. לשוב הביתה, אחרי כל הייסורים, העירויים, הצומות, הבלהות, הבדיקות, שעשו בו שמות, לראות אור יום, זה חלום!!!

היה סגר בגלל הקורונה והיא הרחיקה מבקרים וגם את הנכדים, והיה קשה להעביר את הזמן... אך הכאב, שנוסף לו הפעם, שנגרם לו בגלל בדיקת האנדוסקופיה, הטריד אותו והכאיב. הוא לא מצא את מקומו. חיפשתי עבורו תרופה ומזור בקופת החולים שאסרה על ביקור חולים והרופאים נתנו חוות דעת בטלפון ושלחו מרשמים באימיל, ושום תרופה לא הביאה מזור. הוא נאנק מכאבים בלילות ובימים במשך שלושה שבועות ארורים ועכורים, עד שחברה, הפנתה אותי לבית מרקחת במרחק חצי שעת נסיעה, שם קניתי תרופה פלא מרגיעה. אחרי טיפול של שלושה ימים, בא הקץ לסבל ולייסורים. שלאחריהם באו ימים הרבה יותר טובים...

מאז שהוא שוחרר מבית החולים, למרות שהנקזים בבטנו היו תקועים ומכבידים, איכות חייו הלכה והשתפרה. שמר על אורח חיים קבוע, אכל ארוחות קבועות שלאט-לאט הפכו ליותר עשירות, טעימות ומגוונות. העיכול הלך והשתפר. לא סבל מכאבים יותר. עם זאת היה במעקב שבועי במרפאת בית החולים, שם בדק אותו המנתח המקסים וטיפל בבעיות שעוררו הנקזים והיו כאלה למכביר ולא פעם למיון אותנו החזיר... הצלחנו לשמור עם המנתח על קשר בטלפון, בווטאספ, ובאימייל, ומיד נעניינו, וכשנקראנו להביאו למיון, שם הדרך הייתה פתוחה, להגיע למנהל המחלקה, בלי ללכת לאיבוד, ובלי ליפול לידי רופאים שאין להם מושג במה מדובר. בלי לפתוח את התיק האישי, הוא ידע במי מדובר ובדיוק מה הוא עבר. הקשר הישיר והליווי הצמוד, עזרו לנו להרגיש מוגנים. כל פעם מחדש, היינו פעורי פה, איך הוא מיד לכל קריאה, נענה. בינו לבין המנתח נרקם אֵמוּן שנוצר מהרגע הראשון. וזה נתן את הטון...

גם אני עבורו, הייתי קרש הצלה. כל מה שעבר עליו עברתי אתו יחד. הרגשתי את כאביו, כאילו היו שלי. הכאב אותנו חיבר. הפכנו לגוף אחד. כל מחשבותיי מכוונות רק אליו. ימים שלמים ישבתי ליד מיטתו וניסיתי לעזור לו בכל מה שיכולתי, כדי שפחות יכאב. למרות הקושי, לא נשברתי, לא הרמתי ידיים. לבשתי עוז, הפסקתי לבכות... חפשתי קרני אור ונתתי להם לחדור להאיר את החושך הכבד, שנפל עלינו פתאום. קלטתי, שהעננה מעלינו לא תעבור כל כך מהר! צריך הרבה סבלנות, ייקח זמן. לא יהיה פשוט עד שספינתנו התקועה שוב תשוט... את הילדים והנכדים, הנחתי בצד, שיסתדרו לבד... הוא הפך ליחיד בעולמי. למרכז היקום ועל-פי צרכיו, הכל ייעשה ויקום. כל שיחות הטלפון וכל ההודעות, המכתבים והמֵילים, נסבו רק עליו. מלבדו דבר לא העסיק את מחשבותיי. למענו נטשתי את כל פעילותיי. עמדתי לרשותו 24 שעות ביממה.

הסעתי וסייעתי בקביעת התורים ובטיפול ב"ניירות", כדי לקבל את הזכויות שהמדינה מעניקה לחולי סרטן. פניתי למשרד התחבורה, לביטוח הלאומי, למס הכנסה, למועצה האזורית. הגשתי אישורים רפואיים, סרקתי אותם והעברתי אותם ליעדם. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות לבד הכל גם בצורה מקוונת. באינטרנט... אני אותה ילדה מהמעברה, שעל כל הקשיים התגברה והגיעה והשיגה את כל מה שבחרה, ממשיכה לבד להתמודד, אפילו שלעתים זה כבד...

בימי ההחלמה. גם העונה התחלפה. החורף עבר, והאביב הגיע. מזג האוויר החל להיות יותר נעים וחמים. עברנו את פורים, פסח, יום השואה, יום הזיכרון וחג העצמאות, כאילו לא היו, כאילו נמחקו מלוח השנה. היינו בסגר. לא חגגנו, לא נפגשנו עם הילדים והנכדים, אפילו ב"סדר", לא ישבנו ליד שולחנות ערוכים ואפילו בלב לא היה חג. הייתי חופשייה מכול החובות והתמסרתי כולי להיות לו רעייה ו"אחות".

בימי הבידוד והסגר, פתחנו את כל החלונות, ישבנו לאכול פעמיים ביום במרפסת ולא הרגשנו כלואים, והיה בסדר. נהנינו מהנוף הפסטורלי של המושב, שפשט ולבש צבעים חדשים, עלים וניצנים ופרחים וניחוחות, פריחת הדרים וציוצי ציפורים, שקננו על העצים. בכל יום הנוף התחדש. פרח כליל החורש בוורוד ועשה לי טוב. לבלבו עצי הפקאן, פרחו עצי ההדרים והאנונה והליצ'י והפפאיה, ופרחה הבוגנוויליה וכל יום "התלבשו" העצים בעלווה חדשה, והחצר נצבעה בצבעים מרהיבים והאופק נראה יפה ומדהים. זו הייתה חגיגה לעיניים וללב שחיפש במשהו להתנחם. במקביל מצבו המשיך להשתפר. ורק התפללתי שאלוהים לא יחריב את עולמו עם הקורונה שהשתלטה על העולם וסגרה אותו והכול בו משותק, רק הטבע חוגג ומשגשג ועושה טוב על הלב, ואם מכבים את הטלוויזיה ולא שומעים את האיומים של הקורונה על הקשישים שאחדים מהם כל יום מתים, ומתפתים לפתוח חלון ולשבת במרפסת, אפשר למצוא נחמה ביופי שפורץ ומצייץ ובריחות הטובים שהוא מפיץ ובצבע הוורוד של כליל החורש הפורח, ולאופטימיים נותן להאמין בטוב שעוד יבוא...

ויום אחד, כשפריחה בשיאה, רצה שאסיע אותו למטע לראות את פריחת האבוקדו, לראות אם הנצו ניצנים ואם יש חניטה. רצה לנסות לאמוד, את כמות הפרי שהמטע יניב. הייתה פריחה אדירה, רק שאחר כך בא השרב, ובמשך שבוע ייבש וכילה את הפרי הצעיר, ושם לאל את כל העמל. והיה לו עצוב וכואב יותר מאשר הניתוח שכרת ממנו איבר ועוד איבר...

למרות כל היופי, שמחלונות ביתנו מתפרץ, משהו הפריע את השלווה. טרם קבלנו את התוצאה של הבדיקה הפתולוגית לאחר הניתוח. חיכינו לה, ולא רצינו לראותה. באיחור של שלושה שבועות הגיעה. מדובר בסרטן אלים! ויהיה, כמובטח, צורך בטיפול כימותרפי קשה וסיזיפי, והדאגה בפנים צצה ומכסה על היופי המרהיב של האביב, למרות שהוא כל כך יפה וחביב...

מיד כשהגיעה תוצאות הבדיקה, המנתח יצר קשר עם האונקולוג באותו בית חולים, והלז, הזמין אותו לביקור, והודיע לו שהוא יצטרך לקבל טיפול כימותרפי. הטיפול יארך חצי שנה, אחת לשבועיים והוא יהיה קשה. חוסר תאבון, בחילות, הקאות, שלשולים, ירידה במשקל והתקרחות ועוד ועוד... שאלתי: "האם אפשר לוותר על הטיפול הנוראי הזה, שבמקום לרפא, הסבל לא ירפה"? הוא ענה: "חייבים, כי יש חשש שעדיין נותרו תאים סרטניים שמסתובבים בדם, והם יכולים ל"דגור" וליצור גרורות." גרורות??? אחרי שהורידו לו את הגידול ועוד כמה איברים פנימיים??? נשמע שאין מנוס! עם הרבה פחד וחיל, חייבים להתחיל!

בעלי שמע בקול האונקולוג וביקש להסתפר ולעשות קרחת, כי השיער ממילא ינשור. הוא לא היה מסוגל להביט בעצמו בראי. הוא הרגיש בוש ונכלם. הוא נראה כמו "חולה סרטן", כמו שמשון שגזזו את שערותיו! מיד ביקש לחבוש כובע על הראש, שלא הוריד אותו עד שהלך לישון.

הגורל רצה אחרת... יום לפני התחלת הטיפול הכימותרפי, שהטיל עליו צל כבד ומאיים, היינו בביקור במרפאה הכירורגית. המנתח גילה, שיש זיהום באחד הנקזים, והוא חייב לקבל טיפול אנטיביוטי. בהתייעצות בין הכירורג לאונקולוג, הוחלט על דחיית הטיפול לשבועיים נפלאים, שבהם הוא אכל יפה והתחזק ואפילו עלה מעט במשקל. זו מעין מתנה שבה זכה לפני שנכנס לשלב הקשה והמתיש של הכימותרפיה הארורה.

הוא התחיל בטיפול הכימותרפי האלים והמתיש, שהקשה עליו והוא החזיר אותו אחורנית לימים הקשים של אחרי הניתוח. מיום ליום, מצבו היה קשה יותר. מצב רוחו ירוד. ללא תאבון. ללא יכולת לאכול. אפילו מים לא אבה לשתות. ההקאות והשלשולים, היו מתישים ומטרידים. לא היה לו כוח לקום להתקלח, או שיניים לצחצח, במשך ארבעה ימים. הייתי חסרת אונים! מה אני עושה כדי לעזור? איך אמנע ממנו להתמוטט וליפול? התקשרתי כמה פעמים לאחות האונקולוגית והיא עודדה אותי לא להרפות ולתת לו לאכול ולשתות, כי זה מה שיחזק אותו. היא הפנתה אותי לעובדת הסוציאלית, שהבטיחה טיפול של פסיכולוג להתמודד עם מצב הרוח העגום. התקשרה אלינו דיאטנית, שהציעה שאתן לו "אנשור פלוס אדוואנס", משקה מרוכז עתיר חלבונים ואנרגיה, שיזין וישביע וימנע רזון. הייתי זקוקה למלת הרגעה מהאונקולוג, אבל, לא... הוא במכון עד ארבע אחר-הצהריים, ואי אפשר אליו לפנות בטלפון הפרטי, כמו שהתרגלתי עם הכירורג. הוא לא זמין ולא יכול לעזור. ידעתי שהטיפול המסור של המנתח הנערץ, לא ישוב לעולם. ואי אפשר לקבל ייעוץ בטלפון וחייבים להגיע למיון. מדובר בימי קורונה, שכל יציאה מהבית, מסוכנת ומאיימת, ועל אחת כמה וכמה ב"מיון" של בית החולים...

כשראיתי שהוא שכב במיטה גמור ומותש. וחלילה הוא עלול למות מיובש. בעזרת חתני, לקחתי אותו למיון. במיון התקבלנו מיד. הוא קבל חדר של VIP, ערכו לו בדיקות, A.K.G, בדיקות דם וצילום ראות. שאלתי, "האם יראה אותו אונקולוג במיון". אמרו לי, "לא", את יכולה לגשת למכון האונקולוגי לדבר עם אונקולוג. נגשתי לאונקולוג ודברתי אתו, הוא הציע טפול אלטרנטיבי, פחות אגרסיבי, אך גם פחות יעיל. הבנתי שיש דרך חזרה מהטיפול האלים, שהוא אותו הפיל, שאולי הוא יחסל את הסרטן, אך לפני כן הוא יחוסל. הסבל נוראי, אך יש קרן אור, ויש אלטרנטיבה. זו אינה גזרת גורל. הגוף לא מתמודד עם כל כך הרבה רעל. בינתיים, נתמודד עם תופעות הלוואי, שנקווה שהן תחלופנה ובוודאי.

קבענו תור להתייעצות עם רופא מומחה, מנהל מחלקה באיזה בית חולים לא רחוק, שדבר בנועם ובסבלנות. הסביר, שאפשר להשתמש בטיפול כימותרפי אחר, יותר קל, פחות יעיל, אך הוא אותו לא יפיל... ואני רק ביקשתי לדעת, שאם יש בעיה, האם אפשר להתקשר ולקבל מענה בשעת צרה. הרופא הטוב, אמר שהוא לא מסתכל בטלפון, יש לו מזכירה, שהיא מעבירה לו פניות אם זה דחוף! אני לא מתפלָא שאין רופא כמו הכירורג המעולה. פעם אחת בחיים זוכים לרופא כזה. אשרינו שזכינו, ולמדנו שזה לא ברור מאליו... שוב הבנתי שאין עוד רופא כמו הכירורג המעולה, שתמיד עונה.

הוא התאושש מהטיפול האלים, בטיפול החדש הוא התחיל. האונקולוג נעלב וכעס שהלכנו לשמוע חוות דעת שנייה וקרא לפרופסור "פנסיונר זקן" ולא רצה לשמוע את מה שהוא הציע. במקרה שניהם הציעו פחות או יותר אותו טיפול, רק במינון הדרגתי. התחיל לקבל טיפול בבית החולים שבו עבר ניתוח, כדי להיות קרוב למנתח שלעזור תמיד שמח. אחרי הטיפול השני, הופיעה לו פריחה. במקום שהרופא יבוא לראות אותו, האחות צלמה את הפריחה ונתנה לו לראות. אני לא יכולתי להרגיש מרומה, דפקתי על דלתו ורציתי שיראה במו עיניו את הפריחה. הוא שאל: "הייתם אצל רופא עור"? "לא"! עניינו. "זה הופיע אחרי הטיפול"... מיד הבנתי מה עלי לעשות. קבעתי תור לרופא עור והוא נתן לו תרופה ואנו מקווים שהיא תעזור.

הוא פחות נחלש. השגרה מופרת מדי פעם בגלל תופעות הלוואי, שפתאום מופיעות ולא ברור מה יש לעשות. אני לא מקבלת מענה מאונקולוג בבית החולים, אני צריכה לקבוע אליו תור ותורים לרופאים מקצועיים שונים, ולנדוד ממרפאה למרפאה וכל פעם להיתקל עם רופא אחר, שלא מכיר את ה"סיפור" ובכול יציאה מהבית נוסף הפחד לצאת שמא נידבק מהאנשים שלא שומרים על הכללים ואת מחלת הקורונה מפיצים.

עברו חמישה חודשים מאז הניתוח. לא תם ולא נשלם. כל יום צץ משהו חדש, בגלל הטיפול הכימותרפי החדש. אזעקות אמת ואזעקות שווא! עוד נדע ימים גם רעים וגם טובים. שום דבר לא יהיה כשהיה! בסבלנות ובמסירות, אמשיך לשאת בעול. אנסה להפוך את המר למתוק. אפתח את הפה ולא לשתוק ואדרוש עבורו את הטיפול הכי טוב.

חמישים שנים אנו חיים יחד, הפכנו לגוף אחד, וקשה לי להבחין איפה הוא מתחיל ואיפה אני נגמרת. הברית בינינו חזקה מאי פעם והקשר בינינו הולך ומתהדק! רק שהמוות האורב לא יתקרב ולא ימהר ללחוץ על ההדק...