עם הראש בקיר

יגאל אלון אמר כי "עם שאינו יודע את עברו, ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל". כל ישראלי יודע, או אמור לדעת, את הקשר של העם היהודי לשטחי יהודה ושומרון בהם נמצאים המקומות של ערש ההיסטוריה שלנו. כחצי מיליון יהודים החיים שם מממשים בעצמם את הזיקה למקומות אלה. אלא שסביבם חיים כשניים וחצי מיליון פלשתינים שלא מכירים לא בהיסטוריה ולא בזיקה הזו. 53 שנים של דו-קיום ביניהם התאפיינו בעויינות עצורה, של כבדהו וחשדהו, ובהרבה מקרים של עויינות אלימה שגבתה מחירי דמים כבדים משני הצדדים.

עכשיו מבקש בנימין נתניהו לשנות חד-צדדית את הסטטוס-קוו של לא שלום ולא מלחמה ולהחיל את הריבונות על אותם חלקים ביו"ש המאוכלסים ביהודים. זו דוגמה טובה להסביר כיצד מקבלים החלטה מהבטן ולא מהראש, של חשיבה שאיננה שוקלת את כל ההיבטים וההשלכות הנגזרות ממנה. אין הסבר הגיוני, להבדיל מצורך חיוני לאומי מיידי, למהלך שהוא בעל משמעויות היסטוריות מרחיקות לכת על מצבה המדיני, הביטחוני, הכלכלי והחברתי של ישראל, מלבד רצונו של איש אחד לקדם אג'נדה התואמת את מידותיו בשעה זו ויהיה המחיר אשר יהיה. העובדה כי ביבי חותר לכך בימים של משבר לאומי חסר תקדים בחומרתו המשפיע על חייהם של מאות אלפי ישראלים, מסבירה כי הכיוון שהוא אידיאולוגי במהותו מנוגד במובהק לאינטרסים הלאומים בשעה גורלית זו.

והסיבה המדהימה להתפתחות זו קשורה באדם אחר החי הרחק מכאן. דונלד טראמפ. הקשר הגורדי בינו לבין נתניהו הוא הוא העומד בבסיסה של התובנה על ההזדמנות ההיסטורית למסד את הקשר עם שטחי יו"ש בלא להעניק משקל הולם לצרכים אסטרטגיים ולשיקולים צבאיים או כלכליים. הכל מנוקז לפי לוח הזמנים הפוליטי של טראמפ העומד לבחירה בנובמבר הקרוב. זהו האיש שבראשית כהונתו הגה את "עסקת המאה", שהייתה ריקה מתוכן מרגע שהשותפים האמתיים לה, הפלשתינים, סירבו לקחת בה חלק בתגובה להכרה בירושלים כבירתנו. במקום להפסיק את המהלך שאיננו יכול להוביל לתוצאה שלשמה הושקה ה"עסקה", המשיכו בירושלים ובוושינגטון להתדיין ולשרטט מפות עד שהגיעו לימים אלה בה העסקה המקורית הפכה בעצם לעסקה ישראלית אמריקנית. אם כן, בשביל מטרה כזו היה צורך לעבוד שלוש שנים? אילו לא היה מדובר בנו אפשר היה לגחך על סוג דיפלומטיה כזה.

אלא שמדובר כמובן בנושא מאוד רציני ואפילו קריטי. הנסיבות בשלוש השנים הללו השתנו מקצה לקצה. מדינת ישראל וגם ארה"ב של קיץ 2020 אינן דומות לחורף 2019 ובוודאי לא ל-2017. הקורונה עשתה שמות בכל התכנונים, התחזיות והתקוות. ההבנה וההכרה בנסיבות הללו צריכה הייתה מטבע הדברים לגרום להתייחסות בשאלה הבאה: בשעה שכמיליון אזרחים בישראל מחפשים את יום המחר ועם צפי להתפשטות המגיפה בבוא הסתיו (דוגמה מצוינת להכרח להיערך מבעוד מועד לצפוי), האם זו העת למהלך שעלול להצית סביבנו אש ותימרות עשן?

לא צריך להיות מדינאי, אסטרטג או חוזה עתידות כדי להבין כי החלת החוק הישראלי על חלקים מיו"ש היא פצצת זמן מידית ולא מתקתקת. העובדה כי זו ארץ אבות מתנגשת במציאות ובנסיבות שאסור להקל בהן ראש ולא לטמון אותו בחול. במקום זאת מצא ביבי הזדמנות לומר לפלשתינים ברצינות ובאנגלית רהוטה, כי מה שמונח על השולחן יקדם את השלום וכי זה פתרון טוב לשני הצדדים. השפה הפטרונית לומר לצד השני מה טוב בשבילו כיוון שהוא כנראה לא מבין זאת בעצמו, רחמנא ליצלן, היא בדרך כלל מקור לא רק לאי-הבנות אלא בעיקר לבעיות ולצרות.

האיש שעל ההגה

את הדברים האחרונים אמר ביבי לציבור האוונגליסטי בארה"ב, תומך עקבי במדינת ישראל ובסיס כוחו המרכזי של דונלד טראמפ לקראת הבחירות. זו ככל הנראה הסיבה מדוע בחר ביבי להודיע כבר עם הקמת הממשלה הנוכחית כי ראשון ביולי הוא התאריך בו יונע מהלך הסיפוח. הוא מעולם לא הסביר מדוע בחר דווקא בתאריך זה, וכרגיל בשנות שלטונו חסידיו זרמו עמו בלי לשאול שאלות מיותרות בעוד מתנגדיו תהו למה זה קורה לנו. מה שנאמר בדברי רקע ולא במישרין בקולו של ביבי, כי המהלך אפשרי עכשיו כיוון שאין לדעת מה יקרה באמריקה בבחירות בנובמבר ויש לנצל את הזמן כאשר הידיד הגדול יושב בבית הלבן כי אולי ההזדמנות לא תחזור. מעניין מאוד היה לדעת מה טראמפ חושב על כך שידידו בירושלים מטיל ספק בניצחונו בבחירות, שבמקרים כאלה אצלו מחייבים תגובה קולנית נחרצת. אבל לא הפעם.

ההשערה שלי לגבי העיתוי קשורה, כאמור, בפוליטיקה האמריקנית: בשבוע האחרון של אוגוסט אמורה להתכנס הוועידה הרפובליקנית לבחור בטראמפ כמועמדה החוזר לבחירות לנשיאות - אם לא יהיו שינויים בשל הקורונה. הנעת תוכנית הסיפוח לפני הוועידה נועדה לחזק את הלבבות של ציבור התומכים הגדול של טראמפ, ובראש וראשונה אותם עשרות מיליוני אוונגליסטים. אישור מינויו כאשר הסיפוח מוצג על הבימה אמורה להיות סגירת מעגל בין טראמפ וביבי, שלאורך כל הקדנציה הראשונה רקדו טנגו צמוד מאד.

אלא שטראמפ הוא אחד הנפגעים הפוליטיים המרכזיים של הקורונה. לאחר קדנציה רוויית פרשיות, שערוריות בלתי פוסקות והתנהלות מאוד בעייתית מצדו, טראמפ היה ונותר דמות גדולה מהחיים רק בישראל. בשום מדינה אחרת הוא איננו נהנה מאהדה דומה או אפילו קרובה לה. בארצו הוא נמצא בימים אלה בשפל ובזירה הבינלאומית מעמדה של אמריקה נחלש מאוד בניגוד לסיסמת הבחירות המוכרת שלו. נדמה כי הבנתו את האירועים הסובבים את נשיאותו מתמצים בעיקר בתועלות המידיות שלו, או כפי שכתב לאחרונה ג'ון בולטון, בעבר יועצו לביטחון לאומי, שכל מעייניו של טראמפ ממוקדים בשיפור סיכוייו בבחירות, כולל פעילותו בזירה הבינלאומית.

אשר על כן, אם יהיה סיפוח מלא או סיפוח לייט זה תלוי בטראמפ. הוא המחזיק בהגה והוא שיתחם את גבולות הגזרה וכך גם יקבע את ממדי מימושה של האג'נדה האישית של ידידו בירושלים. לכן, השערה אחרת שלי היא כי טראמפ לא יאכזב את ביבי גם אם ייאלץ לצאת וחצי תאוותו בידו. אין החלטות גורליות יותר שטראמפ קיבל בקדנציה שלו בזירה הבינלאומית שתשתווה להחלטתו כאן. זה לא קרה בפרישתו לבדו מהסכם הגרעין עם אירן בעוד היא ממשיכה לפתח אותו, ולא בהכרה בירושלים שבהעדר תמיכה בינלאומית לא שינתה כלל את מעמדה ומצבה של הבירה.

כל מה שנאמר כאן עשוי להתברר כשמחה מוקדמת מצד אחד, או שמחה לאיד מצד שני, אם טראמפ אומנם לא ייבחר לקדנציה שנייה. הוא אומנם ייעלם מהזירה אבל אנחנו שנשארים כאן נאלץ להתמודד עם התוצאות והמחירים. או אז יתברר לאשורו אם ובאיזו מידה ביבי למד והפנים לאחר שנים רבות בהגה השלטון את הכלל הראשון החיוני גם בהחלטות מדיניות, "סוף מעשה במחשבה תחילה".