אחמד ו"שירים ושערים"!

שידרתי ב"שירים ושערים", תוכנית הספורט המיתולוגית של רשת ב' של קול ישראל. התלהבתי, הלהבתי, צווחתי, צרחתי, זעקתי, התמוגגתי, מתחתי איברים, קפצתי וקיפצתי. נגעתי או שלא בתהילה. מכל מקום הגשמתי חלום.

שנים שידרתי דברי טעם יפים ונשגבים, שנעמו למאזינים רבים ואפילו נעמו להם מאוד. אך כדרכם של החיים, לא הותירו את רישומם על אחרים. ובזמנו נדחקתי, או אולי הוצאתי מחלצי התוכנית, שהתאהבה בשמה והתהדרה בו. שם יפה, איכותי ומלכותי "שירים ושערים". שבתום דור הנפילים של מייסדיה המעולים, האגדיים ומגישיה החינניים, הססגוניים והנערצים כגון: גדעון הוד, עמי פזטל, מאיר אינשטיין ודני דבורין, סר חינה של התוכנית, נגדע קסמה והועם זוהרה. כשלמעשה לאחר הסתלקותו של האחרון שברשימה הנכבדה, דני דבורין, עם פרישתו לגמלאות בשלהי שנת 2013, היא נחבטה, התרסקה והתנפצה לרסיסים ולא נותר מינה כלום, עד כדי כך שהשם שהפך להיות הכי קולע לה והיא הפכה להיות הכי ראויה לו והכי מזווגת אליו זה "שירים ושיירים".

מאז, "שירים ושערים" הפכה בבת אחת מתוכנית סוחפת, מרתקת, מעניינת, שמחה ועליזה לתוכנית משמימה, עילגת, מקרטעת, מיותמת ומדממת. מי מבין מאזיניה היה מרשה לעצמו או מעז לגעת במקול של מכשיר ה"טרנזיסטור", לסובבו ואגב כך לעבור תדר, ואו לנועלו כאשר התוכנית הייתה בשיאה, והיא בישמה את האוויר ופילחה אותו בניחוחיה, בגנדרנותה ובגרנדיוזיותה?

דומה שאז, מה שנותר מתוכנית הדגל הרדיופונית המפוארת והמהודרת בעונותיה האחרונות, זו רק נעימת הפתיחה המיוחדת, הרועשת, הרוקעת והמרקידה, וסלסולי מנגינתה החולמנית, המיופיפת והנצחית. שברי הקולות שנותרו אז, לא המריאו והמה נשמעו כמו בליל של דוושות חורקות או התנפצויות של מגרסות חצץ והזדעקויות והזדעזעויות של שופלים טורדניים המפריעים את השלווה הפסטורלית ביום מנוחה.

כדי להפנים, לעכל ולהבין את פשר הדברים ואת עוצמתם, אני מוצא את עצמי זקוק להתייחסות ביריעה רחבה יותר, לתופעות ולסממנים הקיימים בחברה הישראלית. או ליתר דיוק, בהוויה הישראלית. והמתרחשים בקרבה והקשורים קשר הדוק לדברים המועלים כאן.

מנגבים חומוס

ההוויה הישראלית הדשנה והשבעה על כל שמנה וסלתה, מתייחסת אל המיעוט שבקרבה כאל מיעוט חוסה, מנוכר, סגור ומסוגר. מבחינתה, בודדים הם אשר מסוגלים ויכולים לפרוץ ולחדור דרך החרכים של הגדר הפיקטיבית, החובקת והמפרידה. היא אינה יכולה להרשות לעצמה חדירות יתר וזה הפך להיות טאבו.

בהיבט אחר אך קשור, מעבר למאכלים הישראלים האותנטיים, ההוויה הישראלית לוטשת עין תמיד למשהו שונה, אחר. ותמיד יש לה את ה"חומוס", את ה"מסבחה" או את ה"מטבוחה", שכיף לנגב בחוצות נצרת, או על-רקע חומות עכו, או בתוך סמטאות יפו וערים מעורבות אחרות. וכשבא לה החשק להתענג על מעדנים מתקתקים, הלשון מתגלגלת במעלה החך למראה ה"כנאפה" המעודנת, או ה"בקלאווה" הטעימה, או דומיהן.

בקטע של אישים, היא משתעשעת ולעתים נושכת וגם נוגסת בבודדים, הדורים בזכות עצמם: באחמד אחד (ד"ר אחמד טיבי), באיימן (ח"כ איימן עודה), בעוד מכרם (השחקן מכרם חורי), במירה (הזמרת מירה עווד), בזוהר (זוהיר בהלול), במאזן (מאזן גנאיים), באבו יונס (מוחמד אבו יונס, יו'ר בני סכנין), ובעוד כמה וכמה אנשים כבודם במקומו מונח. אתה תמצא אותם בכל גזר עיתון מצהיב, ותצפה בהם מרצדים על כל מרקע בכל זמן נתון, ותאזין לקולותיהם בוקעים ומהדהדים מעל גלי האתר, מתראיינים ומתפלמסים על כל נושא, בין אם הוא זניח, הזוי או ברומו של עולם.

ההוויה הישראלית סיגלה לעצמה גם רשימה של מוקצים מחמת מיאוס: גברת אחת (ח"כ לשעבר חנין זועבי), ומחליפתה (ח"כ היבה יזבק), שייח' (ראאד סלאח), ח"כ לשעבר ( ג'מאל זחאלקה), ועוד כהנה וכהנה אחרים. אלה נתפסים תמיד, כנהנתני הדמוקרטיה הסובלנית הישראלית הנאורה והמרנינה, או כתלמידי הכיתה הסוררים, כפויי הטובה האולטימטיביים שצריך לרסנם, לגמדם ולהחזיר אותם לממדים הטבעיים. בנוסף, ישנו אוסף של אנשים שזוכים להברקות בודדות, או להבלחות אינדיבידואליות מרקיעות שחקים, אך אינם נתלים בזיכרון הקולקטיבי ומיד בתום הופעתם, חוזרים המה לשקוע בתהום הנשייה.

כשדר, התייחסתי לשידוריי ב"שירים ושערים" במידת רצינות מרובה ובחרדת קודש. כאשר שובצתי למשחק, התכוננתי בדקדקנות במשך כל הימים שעמדו לרשותי עד להזנקתו. ידעתי שאני, יותר מהאחרים, נתון תחת עיניים בוחנות המסתכלות עלי דרך זכוכית מגדלת. היו אנשים שנהנו משידוריי וידעו לפרגן. לעומתם היו אנשים שארבו בפינה והקשיבו לכל אות, פסיק, להג והגה.

ששה ערבים

אלה לא חסו עלי, התחבאו בין נפתולי מילותיי ותיאורי העסיסיים והתחשבנו איתי על כל הגיג, ספרו את נשימותי, השחיזו את להבי סכיניהם והיו בהיכון לדקור. חשקו שיבולע לי. מאוויים היה: שאני איחנק בשידור ושלשוני תיתקע בגרוני. וכי מה? עוד ערבי! או בלשון מעודנת יותר: עוד בן מיעוט! מצער מאוד היה, שבין אלה שנטלו חלק בחינגה המכוערת הזו ודחפו להעצמתה, היו אנשים מתוך המערכת.

לא במקרה, חבר מערכת ציטט באוזני, דברי בכיר אחר במערכת בהתייחסו לאי שיבוצי בשבת אחת: "אי אפשר ולא מתקבל על הדעת לשבץ בתוכנית אחת, המיועדת לציבור דוברי העברית, מתוך ששה כתבים שני ערבים", איום ונורא!

מדי פעם, כאשר עלה נושא "שירים ושערים" בחוצות בהקשר זה או אחר, לפרקים זרקו לעברי כשזיהו שאני משתייך לתוכנית: אהה... אתה "זוהר"? אחרים נתמלאו ונגדשו נוסטלגיה והתרפקו על "זוהר" ואיך היה מתבל את תיאוריו: "הדשא ירוק והציפורים מצייצות".

כאשר הייתי מציין, לשם הציון וההמחשה בלבד, שגם אני עוטף את שידורי בצלופנים נוצצים, בוהקים ונדירים ובדברים מיוחדים, יפים ונאים מעבר לדשא ולציפורים, זה לא עבד. הרי האנשים, הם פועל יוצא של ההוויה הישראלית הנעולה על החומוס שלה, על ניגוב צלחתה, על הכנאפה שלה ועל "זוהר" שלה, ואינה סובלת ואו מאפשרת חדירות פולשניות נוספות. אגב, על ידידי זוהיר בהלול, לימים גם חבר כנסת, אין לי אלא להרעיף דברי קילוסין ולהפליג בשבחים ולרומם את מידותיו כשדר וכאדם.

יורשה לי, לטפוח לעצמי על השכם ולספר: שהגעתי לשיא במישור האישי כאשר נבחרתי להנחות ולשדר ב-2005, ממרומי היציעים ב "קאמפ נואו" בברצלונה, את הטקס שקדם לפתיחת "משחק השלום", בין קבוצת הפאר הספרדית ברצלונה לבין נבחרת משותפת של שחקנים ישראלים ופלשתינים. ושהיה פרי יוזמה משותפת של ראשי קבוצת ברצלונה ו"מרכז פרס לשלום". ולשמש כרוז ראשי במשחק, אל מול אוזניהם הכרויות של למעלה מ-60 אלף איש שנכחו באצטדיון הענק והמטופח ושהועבר בשידור ישיר ליותר מ-130 מדינות ברחבי העולם! כאשר הושתה עלי המשימה להנחות את הטקס בשלוש שפות בו זמנית: עברית, ערבית ואנגלית. כשלצידי יושב שדר ספרדי בכיר, שבינתיים הלך לעולמו, שנבחר אז להנחות בשתי השפות המקומיות: ספרדית וקטאלונית. יורשה לי גם לציין, בצניעות ראויה אך מתבקשת, שעמדתי במטלה הכבדה והנשגבת על הצד הטוב ביותר!

דרך נלוזה

בזמנו, בשנת 2013, חרה לי עד מאוד אופן ההיפרדות ממני כשדר ב"שירים ושערים" שהיה בסגנון ה" פוטש" הנלוז והנואל! הקשר איתי השתתק, נאלם ונעלם לפתע פתאום. איש לא טרח לידעני או להודות לי על פועלי במשך שנים, בימי הקיץ הלוהטים ובימי החורף הסגריריים, למען התוכנית, לפי כללי הנימוס האלמנטריים, הפשוטים והבסיסיים ביותר הנהוגים, השגורים והמקובלים. וכי למה? שהרי ה"כושדר" עשה את שלו והוא יכול ללכת! חרה לי מאוד, אני קיסר קבהא, שמוניתן (נהג מונית) אנאלפאביתי, עלוב נפש, מריר מרה שחורה ומשועמם עד להחריד, עולה לשידור קצת אחרי חצות הליל בתוכנית לילה שיעדה ויעודה שיחות עם מאזינים, וקורא לי בשם "הזה אחמד קיסר"! התבטאות גזענית זועקת עד המרום, שנאמרה רק בשל היותי ערבי ומבלי שיהוסה או יוער לו או יסויג על-ידי מי מהמושכים בחוטים באותה תוכנית למרות דריכותם שהייתה בשיא!

ברם, זו דרכם וזהו נוהגם של אנשים כגון אלה שאינם יודעים לפרגן לקולגות קוצרי הצלחות ואינם בוחלים בשום אמצעי כדי לפגוע בהם. הם היו מצחצחים חרבות חלודות ומשחיזים קולמוסים דהויים בלתי מחודדים, מרוטים ושבורי ראש, כדי לעוט על המציאה ולתקוע את ציפורני הפרא שלהם בבשר החי כסוג של התחשבנות לשמה בדרכם שלהם, דרך נלוזה! אני אמת צרופה אמרתי. מה גם, שמבחינתי, זהו פרק בחיי שתם ונשלם!