הגותו הצלבנית של אורי אבנרי חשפה את זהותו הקיומית, את הגלגול הקפקאי שהתחולל בקרביו: מפליט יהודי אומלל - לצלבן אירופי רצחני, כובש קולוניאליסט רקוב לנצח. המפנה בזהותו החל על ערש דווי כשאושפז בבית-חולים בעקבות פציעה קשה במלחמת העצמאות. להערכתי, היה אורי עלם-חמד, כמעט-צבר, שהוטח ב-48, בהיותו בן 25, לתהום ב'הלם-קרב'. המושג הזה לא היה קיים אז, כמו שעם פלשתיני טרם הומצא, ואבנרי התנהג כמי שכפאו שד, אחוז דיבוק.

לאורך השנים אבנרי השתדל לגנוב את דעתנו, העמיד פנים שהוא עמיד ונוקשה, ממש כמו רובינא על הבימה, משתכשך להנאתו באגן-הירכיים של 'העולם הזה'. במרוצת השנים הפך אבנרי לתועמלן בשירות ערפאת. לא עניין אותו ש'הילידים' המוסלמים גרשו את ה'ילידים' הנוצרים שבקרבם גם לאחר שהופעל זיכיון-אוסלו. אבנרי התעלם מהזדון והאכזריות במעשי חבריו, המליץ לנו (לדעתו כולנו צלבנים) לקבל את דין ההיסטוריה המתהווה בתיאום מלא עם השקפותיו ונבואותיו החדשות.

מעמד של "דימי" (בן-חסות) יינתן לנו כבני הדתות המונותאיסטיות, אם נסיר את צלב הצלבנות והכיבוש מעל צווארנו. אבנרי כבר התעטף בתואר החדש והמפרגן (שורש-פרגית) כשנסע לפגוש את תרנגולו בביירות. אבנרי, שנטש את בית הוריו, הציונות, עברו היהודי, הצטרף כתועמלן ל'שוחרי-שלום' ערבים אידיאליסטים. לא הפריע לו שהם מוכנים בכל רגע נתון לשחוט למען 'השלום' המיוחל כל מי שמתנגד לו. אמו מחקה אותו מחייה ומצוואתה והוא משחק לפנינו את רבשקה שמדבר עברית בשדה-כובס מול החומה. מוטיבו המרכזי מוליך שולל גם היום: רוחב לב מזרחי והסכמה ערפאתית למתכונת 'שתי מדינות ל-2 עמים'. למה לא, בעצם? נדבר על כך בקרוב.

עמוס עוז ננטש בגיל 12. אמו נטלה את חייה מבלי שנטלה פרידה ממנו. בהמשכה של הטרגדיה עזב עמוס את בית אביו, נמלט לחולדה, שם נטמע. את שם המשפחה המפואר קלויזנר המיר בעוז. את ארון הספרים לא זנח בקיבוץ, אבל הספרים הוחלפו, במקום מדרש וקודש - מארקס וחול. הוא החל להניף דגלי מלחמה של ההתיישבות העובדת בעוויתות ופרכוסים ועורר את סקרנותו של בן-גוריון. באמצעות סיפוריו ומאמריו - אובססיה שעוררה אותו להקאה, הוקעה והלקאה מילולית מדממת - הצליח להקים קונסטרוקציה הנדסית (פיגומים) פגומה, ששימשה חומת-סין קפקאית סביב מציאות קיומו. המסות שכתב לאורך שנים הם ניסיון, לעתים פאתטי, להסביר ולהצדיק את עריקתו; גם של אמו; להעניש ולהיענש. אני מגדיר אותו - פליט בית אבא. האם ניצל? "וַיָּבֹא הַפָּלִיט וַיַּגֵּד לְאַבְרָם הָעִבְרִי...". עוג הענק עוז לא פסק ל'הגיד' לנו. בהרצאתו האחרונה באוניברסיטת ת"א, "כל החשבון עוד לא נגמר" הוא מתאר מחלה בשם 'שחזרת'.

הבית שלי בליפתא

לפני כ-20 שנה, מספר עוז, פגש בפריס אינטלקטואל ערבי, מרצה באחת האוניברסיטאות שם. רק לחצו ידיים והאיש הטיח בו, אני מליפתא... אדם בן שלושים, חשב עוז, איך הוא מליפתא? בית משפחתו של עמוס הילד, בכרם אברהם, היה מרוחק 1.5 ק"מ מליפתא. מקום מקסים, מספר עמוס. בתי אבן, סוכות גפנים, עצי פרי ואפילו מעיין זורם שם. עיזים שוטטו בשבילים. שתדע לך, אמר לו הפלשתיני, לא אכפת לי מי ישלוט בפלשתינה, אין לי כוונה לגרש את היהודים, לא רוצה לנקום בכם. אני רוצה את הבית שלי בליפתא.

איך? תהה עוז. המשרד שלי פה באוניברסיטה, כל החדרים בביתי, מלאים תמונות ממוסגרות של הבית שלי בליפתא. סליחה, שואל עוז, היית שם? לא, הוא אומר, אף פעם. הכל מתועד בתמונות, בזיכרונות, בסיפורים. סבא שלי והמשפחה שלנו עם ההורים שלי גורשו משם. תדע לך, הוא אמר, לא יהיה לכם שלום ולא תהיה לכם מנוחה עד שאקבל בחזרה את הבית שלי בליפתא. אני רוצה אותו, הוא שלי. אני לא מוכן לסלוח ולמחול עד שאקבל אותו. לא אתן לעשות שלום, לא אתן לעשות פשרה או סולחה אם לא אקבל את הבית שלי בליפתא...

הדברים מרשימים כי האינטלקטואל המרוגש מעולם לא ראה את הבית שלו ליפתא. לעוז לא הייתה תשובה מן המוכן. אתה יודע, הוא אמר לערבי, את הבית שלך לעולם לא תקבל, ולא בגלל הציונים. גם אם העם היהודי יחליט מחר, ברוב קולות מכריע, שהציונות הייתה טעות ואנחנו מתקפלים, נותנים לכם את המפתחות ועוזבים - אתה את הבית שלך בליפתא לא תקבל. למה? צעק האיש. תגיד לי, שאל עוז, אתה רוצה לגור בבית הזה, לחיות בו עם משפחתך? תעזוב את המשרה שלך בפאריס ותעבור לבית שלך בליפתא? לא, מה פתאום, אמר המלומד הערבי, זה יהיה בית-נופש שלי. אני מתכנן לבוא בחופשות, כל קיץ. לשבת תחת העצים, להקשיב למלמולי המעיין, ולהריח את שביל העיזים בוואדי. זה כל מה שאני רוצה. לא רוצה ריבונות, לא רוצה לאומיות, לא רוצה פוליטיקה, לא רוצה עימות...

עוז קטע אותו: את 'הבית שלך בליפתא' לא תקבל לעולם, אמר, ולא בגללי. למה? הזדעק האיש. גם אם כל היהודים יעזבו וכל הערבים בני המקום וצאצאיהם יחזרו - אתה את הבית שלך לא תקבל. האיש אינו מרפה: למה? כשאני הייתי ילד, הסביר עוז, ליפתא הייתה כפר של אלף איש לכל היותר. אם כולם יחזרו היום זו תהיה עיירה של 15-20 אלף. צריך יהיה לבנות מגדלי מגורים, כבישים וחניות, תשתיות, בתי-ספר, מרכזי קניות, בתי-קולנוע, סופרמרקטים. אתה לא תזכה לראות את הבית שלך, אתה חולה. אני חולה? צעק האיש. כן, הסביר עוז, זו מחלה נוראה - שחזרת. אתה מחפש במרחב דבר שאבד לך בזמן. אין חיבור כזה...

הציונות, מסביר עוז, אינה שחזרת. יהודים לא הגיעו לפה בשל געגועים למשהו שאבד להם והם מחפשים אותו מאז. אלפים שנה, הוא אומר, חיינו בגולה, פה ושם, לא חשבנו לחזור. הייתה רק תפילה: 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'. התפילה נאמרת ביום הכיפורים ובליל הסדר. מטרתה להראות שכל יהודי אכן שואף לחזור לירושלים - אבל אינו עושה זאת. לא עשינו זאת כעם אלפים שנה ולא היינו עושים זאת עוד אלפים שנה, אומר עוז, אם לא היו מאלצים אותנו לכך. עשינו ציונות משום ששום מדינה לא רצתה לקבל אותנו. כולם בעטו בנו, אם לא ממש התחשק להם, באותו רגע, להרוג אותנו.

כשמדברים על מדינה דו-לאומית או מדינת כל אזרחיה, אומר עוז, שאבנרי יראה לנו היכן זה עובד, מלבד שווייץ. בכל מקום אחר השיטה שחטה את עצמה ואת אזרחיה, עוררה כאוס. מאחורי התיזה של עוז מסתתרת חרדה תהומית ממחלת השחזרת. עוז מאז ומתמיד אובססיבי: נטישתה של האם הפנטה אותו. הוא מוצא עצמו מסתובב על גלגל ענק בקרקס, עולה ויורד. שחזרת זו תנועת הגלגל סביב צירו. הכתיבה האינסופית, הניסיון לכפות על מציאות המדון סממני שלום וההתפייסות - עכשיו. לדעתי הוא לא מצליח להתנתק מהגלגל, להשתחרר ממנו. מוכה-הלם הוא סובב סביב דמות האם. מבטה עדין נוקב את בשרו. השחזרת שלו היא ניסיון לחיות פה ועכשיו אתנו, במקום וברגע שהוא מנסה לשכתב את חייו, גם את שלנו, להפוך את הגורל על פניו ולהפסיק את התנועה הסיבובית.

שתי מדינות בהמתנה

בתוך עש"ב(א) שוטה צמח אילן פפה, אידיאולוג ודובר השמאל העברי המוקצן - שקרן מושבע, חצי מקצועי, שמצא מחסה בלונדון בקרבת מנוכרים מסוגו. הוא התייאש, עזב אותנו פיסית, ממשיך להטריד אותנו ברוח. פפה מתנגד לתורת 2 המדינות של אבנרי - השאלה שלי, מה אכפת לך, אדם זר, אם תהיה או לא תהיה ליהודים מדינה? הגם שם הוא ממשיך לבחוש בחיינו. זה יותר מכיף - זו אובססיה. פפה-ראצי מאמין שחייבת לקום מדינה אחת נאורה על הריסות האפרטהייד היהודי שקיים כרגע. זה מה שקרה בדרום-אפריקה, לדעתו. פפה אומר: "אכן צודק אבנרי (שטוען)(ב) כי 'אין שמץ של ספק ש-99.99% של הישראלים-היהודים רוצים בקיום מדינת-ישראל שיש בה רוב מוצק של יהודים, יהיו גבולותיה אשר יהיו'.

חרם עולמי לא יישנה זאת מיד, אבל ישלח מסר ברור כי עמדה זו היא גזענית ובלתי מקובלת במאה ה-21. בלי קווי חמצן תרבותיים וכלכליים יהיה קשה לרוב הדומם הישראלי להמשיך ולהאמין כי בלעדיות יהודית היא גם אפשרית וגם מקובלת בעולם(ג). יהיה עליהם לבחור, ויש לקוות שכמו דה-קלרק הם יעשו את הבחירה הראשונה". כלומר, פתרון 2 מדינות לשני עמים אינו מקובל על דעתו של השמאל האוניברסלי הקיצוני שאילן פפה מייצגו. "הפתרון הרצוי - מדינה אחת רב-לאומית ודמוקרטית שבה הרוב יהיה ערבי מוסלמי...". שאלה לפפה ההיסטו-ביריון: כיוון שהערבים כבר נפטרו, בדרכים משונות, מהמיעוט הערבי-נוצרי ששכן בתוכם - כמה זמן ייקח להם להיפטר מהיהודים?

אורי אבנרי קובע: שש מאות שנים לפחות הפרידו בין שתי התנועות (הצלבנים והציונים), והרקע המדיני, החברתי, התרבותי והצבאי שלהם היה, כמובן, שונה לגמרי. אך יש מספר קווי-דמיון. גם הצלבנים וגם הציונים, כמו הפלישתים לפניהם, פלשו לארץ מהמערב (נכון - הערבים פלשו מהמזרח, גם יהושע). הם חיו כשגבם לים ולאירופה, ופניהם מול העולם הערבי-מוסלמי (גם הפלישתים מול המוסלמים?). הם חיו במלחמה מתמדת (מי לא?). אצל אבנרי פועל 'פ-ל-ש' מחבר בין שלוש ישויות זרות לחלוטין. מדוע שלא יוסיף לשקשוקה גם את ארגוני הרופאים ובתי-החולים - המבצעים מדי יום פלישה גסה וחודרנית לתוך גוף הנבדקים? אבנרי מוסיף את הפלישתים למערכת זו לא מפני שנלחמו במוסלמים, אלא מפני שנעלמו. באמת, אורי - מי סופר כמה עמים נעלמו במרחב השמי לפני שהגיע האיסלאם במאה השביעית לספירה?

ממשיך אבנרי: "כאשר הערבים מחברים אותנו לצלבנים, הם רוצים להגיד שגם אנחנו איננו אלא פולשים, שאנחנו זרים לארץ ולמרחב (קשקשן - זה מה שאתה חושב ואומר!). לכן ההשוואה כל-כך מסוכנת (רק אתה משווה!). אם יש בלב הערבים שנאה כל-כך עמוקה לצלבנים אחרי שש מאות שנה, איך יתפייסו אי-פעם אתנו (אם זו המסקנה שלך - לאן אתה חותר עם קשקושי השלום שלך?)? במקום לבזבז זמן בוויכוח על השאלה אם קיים או לא קיים דמיון, כדאי לנו ללמוד מההיסטוריה של הצלבנים...".

למה ללמוד דווקא מהצלבנים ולא לשים את הדגש על לימוד הערבים, אורי? אחרי הכל הצלבנים נעלמו, כמו הפלישתים, הערבים עדין פה. האם הצעה של 2 מדינות ל-2 עמים תביא להתפייסות רק משום שנשכיל להבין את השנאה העמוקה של הערבים לצלבנים? אולי הפתרון הסופי נעוץ במדינה שאנחנו מייצגים? כלומר, עלינו לשנות את המבנה שלה (כרגע יהודית ודמוקרטית), להפוך את עורה (לדמוקרטית בלבד) במטרה לפוגג את השנאה הערבית לצלבנים. הנה לכם אבנרי במבצע תועמלנות טיפוסי. יש מרחק רעיוני בינו לבין אילן פפה הזר? זרים חיים גם בתוכנו.

אבנרי מדגיש: "במקום לבזבז זמן בוויכוח על השאלה אם קיים או לא קיים דמיון, כדאי לנו ללמוד...(איך נלמד אם לא נחקור אם קיים דמיון - ומהו?) השיעור הראשון נוגע לשאלת הזהות. מי אנחנו? האם אנחנו אירופים המתעמתים עם אזור עוין? (כן!) האם אנחנו 'חומה נגד הברבריות האסיאתית', כפי שהכריז בנימין זאב הרצל? (אורי, הרחקת לכת. בתקופתו של הרצל כל אירופה הייתה ברברית גם ביחסה ליהודים. השואה הוכיחה). האם אנחנו 'וילה בג'ונגל', לפי הכרזתו המפורסמת של אהוד ברק (כן - עד להודעה חדשה. המפרציות, לדוגמה, הקימו לעצמן ווילות נהדרות)?

בקיצור, האם אנחנו רואים את עצמנו כשייכים למרחב הזה, או כאירופים שנחתו בטעות (אתה אירופי? משפחתך ברחה בעור שיניה) ביבשת הלא-נכונה? לדעתי, זוהי שאלת-היסוד של הציונות מאז יומה הראשון". פה מטשטש אבנרי ביודעין את קוד שאלת-היסוד. שאלת היסוד של היהדות מיומה הראשון - הישרדותה. את הציונות שונאים הערבים בשל היותה יהודית על אדמה מוסלמית. את מדינת ישראל שונאים במזה"ת כי אינה מוסלמית. את הצלבנים לא שנאו משום היותם אירופים. להפך, המוסלמים אהבו מאוד את אירופה, התאוו לה וכבשו חלקים ממנה. את הצלבנים שנאו כי היו נוצרים על אדמה מוסלמית.

אבנרי רומז שהמסקנה אחת: את הציונות יאהבו פה רק אם תיעשה מוסלמית. הוא מסכם: "גדול הוגי-הדעות המזרחיים, הרמב"ם, דיבר וכתב ערבית והיה הרופא הפרטי של צלאח א-דין, המצביא המוסלמי (הכורדי) הגדול. הוא היה יהודי-ערבי בדיוק כמו שברוך שפינוזה היה יהודי-פורטוגלי (לא הולנדי?) ומוזס מנדלסון יהודי-גרמני". נו, זה מסכם את הנושא. עכשיו ברור לישראלים מה הם מצווים לעשות...

בהמשך - קהילת עש"ב ומעריציה מסוג שלום עכשיו, בצלם, שוברים שתיקה, נשות מחסומים, מר"ץ, הקרן לישראל חדשה, זוכרות, מצפן, גוש שלום, יש גבול, נשים בשחור מתעלמים ממה שטמון בעומק הגישה הפוסט ציונית: ניסיון בוטה לשלול את זכות קיומה של מדינת ישראל (המשך יבוא)

מונחי יסוד לשימוש חוזר:

א . עש"ב - (עוז, שריד, ביילין)
ב . הערות בסוגריים הן של המחבר
ג . עולם - בלעדיות מוסלמית או ערבית בסדר?
ד הערות בסוגריים ( ) - הן של המחבר.