בשורה של ערים גדולות בארה"ב נשמעת הקריאה לממן מחדש את המשטרה, כחלק מגל המחאות ששטף את המדינה לאחר רצח ג'ורג' פלויד בידי שוטר במיניאפוליס. בגדול, מדובר בדרישה לקצץ בתקציב המשטרה ולהעביר סכומים אלו לתוכניות אחרות לביטחון הציבור, כמו סיוע נפשי ועובדים סוציאליים. אבל מדובר בנושא סבוך, מסביר אקונומיסט, שכן מקורות המימון של המשטרה הם מרובים: 14% מהממשל הפדרלי ו-86% מהמחוזות והרשויות המקומיות. יש להביא בחשבון שני גורמים: המשטרות מצאו מזמן מקורות תקציביים חלופיים, ויש לבצע רפורמה בתקציבי הרשויות המקומיות.
ראשית, המימון החילופי. החוק מאפשר למשטרה לשמור לעצמה רכוש שהיא מחרימה, במיוחד מסוחרי סמים; הסכומים יכולים להגיע למיליוני דולרים בשנה בערים הגדולות. הבעיה שהיא, שזהו תמריץ מבחינתה לפעול נגדם – וזוהי זירה בה גדול במיוחד חלקם של השחורים. 71% מהכסף שהוחרם במזומן בפילדלפיה היה שחור לאפרו-אמריקנים. אופן השימוש בכסף משתנה ממקום למקום: החוק הפדרלי אוסר על המשטרה להכניס את ההחרמות לתקציביהן, ובחלק מן המקומות אסור להוציאו על שכר, המהווה שני שלישים מן התקציב. לכן, הכסף המוחרם מממן צרכים אחרים – החל מתחמושת וכלה בתחזוקת רכב.
שנית, תקציבי הרשויות. מאז שנות ה-80, ובמיוחד מאז המשבר הפיננסי, קנסות מהווים מקור הכנסה חשוב של הרשויות – במיוחד על עבירות תעבורה. להתמקדות בקנסות יכולה להיות השלכה ניכרת על חיי התושבים, במיוחד לנוכח העובדה שהיכולת לשלם את הקנס אינה ממלאת תפקיד כלשהו בהטלתו. קנס קטן שלא שולם עלול לתפוח בשל ריבית, ולהוביל לשלילת רשיון הנהיגה, למניעת שירותים ציבוריים ואפילו למאסר. איזורים בהם יש אוכלוסייה שחורה ולטינית גדולה, מושפעים בצורה בלתי פרופורציונלית מצעדים כאלה. צמצום תקציב המשטרה עצמה לא יפחית את הלחץ עליה לגבות קנסות, הנכנסים לקופת הרשות המקומית.
הרצון שלא להעלות מיסים, הפך את הקנסות לחסרי תחליף כמקור הכנסה לרשויות. ניתן למצוא קנסות ואגרות כמעט בכל שלב של ההליך הפלילי, והתוצאות עלולות להיות מוזרות. למשל: 41% מתקציב הסניגוריה הציבורית בניו-אורלינס מכוסים על-ידי ערבויות, קנסות ואגרות – כלומר, מכיסיהם של מי שקיבלו סניגור ציבורי משום שאינם מסוגלים לממן סניגור פרטי. בשנים 2015-2011 ניפח מחוז וויין את שוויים של נכסים בעיר דטרויט, העלה בצורה מלאכותית את הארנונה עליהם – ואז הטיל קנסות על הבעלים שלא יכלו לשלם אותה. הצעדים הללו אינם רק בלתי צודקים; הם גם בלתי יעילים מבחינה כספית, טוען אקונומיסט. בדיקה בעשרה מחוזות בשלוש מדינות העלתה, כי גבייה של 100 דולר עולה 41 דולר – לעומת 34 סנט שעולה לרשות המיסים לגבות מס הכנסה.
באופן אירוני, דווקא התוכניות שדורשים תומכי הרפורמות, עלולות להיות ממומנות על-ידי קנסות ואגרות. התפקיד של המשטרות במימון התקציבים המקומיים גם נותן להן מנוף מול העיריות. בשנת 2014 פתחו שוטרי ניו-יורק בשביתת האטה והפסיקו לרשום דוחות חניה; העירייה הפסידה 10.5 מיליון דולר בשבוע. לכן, על דורשי הרפורמות לחשוב כיצד המשטרות עשויות להגיב לקיצוצים בתקציביהן. הם טוענים, כי קיצוץ כזה יפסיק את מה שלדעתם מהווה שיטור-יתר בשכונות שאינן לבנות; אבל התוצאה גם עלולה להיות פחות שוטרים ברחובות בכלל, במיוחד בקטנים שבין 18,000 כוחות המשטרה שבארה"ב.
כל שינוי יצריך סחר-מכר משמעותי ויהיה צורך לנהלו בצורה זהירה. את הקיצוצים בתקציב ניתן יהיה לבטל בקלות, אם התמיכה ברפורמה תיעלם בשל למשל זינוק בפשיעה וירידה בתחושת הביטחון האישי בשל הפחתת מספר השוטרים. ובסופו של יום, התנהגות השוטרים חשובה יותר מאשר המספרים. המשטרות צריכות להיות מרוצות אם יהיו להן פחות משימות; חלקן מבקשות זאת כבר שנים. אבל אין ספק שתהיה התנגדות מוסדית, במיוחד מצד ארגוני השוטרים, שהקיצוצים יפגעו בכוחם.
לדעת אקונומיסט, שינוי בתקציבי הרשות המקומיות חשוב יותר מאשר רפורמה בתקציבי המשטרות – הפחתת ההסתמכות על הכנסות מקנסות ואגרות. רפורמה בתקציבי המשטרות מצריכה יותר מאשר ניתוקן ממקורות מימון. היא מחייבת גם שינוי בדרך בה התקציבים המקומיים משפיעים על התנהגותן. בלא שינוי כזה, התוצאה עלולה להיות שהמשטרות יחפשו דרכים חלופיות למילוי קופותיהן שלהן ושל העיריות.
