קִּנְאָה וְשִׂנְאָה

הַקִּנְאָה מוּלִידָה שִׂנְאָה אַף בּעֵת מִלּוּי חוֹבָה

בְּרַם לָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבּוֹר גֶרֶם עֲדִיפָּה וְטוֹבָה

וְכֹל הַמְקַיֵּם מִצְוַת אֱלֹהִים שֶׁיְּקַיְמָה לִשְׁמָהּ

כִּי הֲרֵי נֶאֱמַר קִנְאַת סוֹפְרִים תַּרְבֶּה חָכְמָה

חֹק שֶׁנֶּחֱקַק נוֹעַד הוּא לַעֲשׂוֹת צֶדֶק בַֹמִּשְׁפָט

אַף אֶת הַמְיוּחָסִים אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה הָאֵל שָׁפַט

לַמְרוֹת שֶׁשֶּׁרתוּ אֶת הָעָם בּאַהֲבָה כְּמִצְוַת אֵל

נִשְׁלַל מְהֶם לְהִכָּנֵס עִם הָעָם לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל

וּפִנְחַס יָצָא לִפְעוֹל כְּעוֹשֶׂה רְצוֹן שׁוֹפֵט עֶלְיוֹן

זָכָה לְחַסְדֵּי שָׁמָיִם וּלִבְרִיתוֹ שָׁלוֹם וְלֹא נִדּוֹן

כִּי לֹא הָרַג עַל דַעְתּוֹ פְּסִיקַת שׁוֹפְטִים קִיֵּם

וּבְכַךְ שָׁכֵּךְ חֲמַת ה' עַל עַמּוֹ יִשְרָאֵל וְהִצִּילַם

אַף עַל פִּי כֵן אֵין לִטּוֹל הַחֹק לַיָּדָיִם לְעוֹלָם


פינחס נכד אהרן הכהן הגדול יצא לְטָהֵר שורות ישראל

כשישב עם ישראל בַּשִּׁטִּים החל לזנות אל בנות מואב ונצמד גם לאלוהיהן ועבד את "הבעל", את הפריצות הגדולה שנעשתה בפרהסיה לעיני כל, קם פינחס, נכדו של אהרן הכהן הגדול להעניש עושה מעשה הניאוף לעיני כל כדי להכעיס, הוציא לפינחס את הַרֹמַח וָהֹרֶג את איש-ישראל ואת המדינית שזנתה אתו. מתאור למעשה נראה פינחס כפועל על דעת עצמו בקנאו לאלוהים. בעשותו כן שם את עצמו שופט-דַיָּן וגם פוסק וגם גוזר דין וגם מוציא לפועל. למרות ששלבים אלה, אינם נעשים על-ידי אותו אדם: מתן פסק דין, ניתן על-ידי דַּיָּן-שופט שהוסמך לכך. גם גזר הדין במקרה של ענישה, נעשה אף הוא על-ידי בית הדין והמחמירים אמרו כי הוא נעשה אך ורק על-ידי "הסנהדרין" שהוא בית דין המורכב משבעים דַיָּנִים, וגם אז נאמר על חז"ל שסנהדרין הדנה למות אחת לשבעים שנה נקראת סנהדרין קטלנית. והנה בפרשה זו קם אדם מתוך העדה ופעל כך: ויקח רֹמַח בידו ויבא אחר איש ישראל אל הַקֻּבָּה (הָאֹהֶל) וידקר שניהם את איש ישראל ואת האישה אל קֳבָתָהּ (בלק כה/ז,ח). על כך אמר רש"י: ראה (פינחס) מעשה ונזכר הלכה אמר לו למשה מְקֻבָּלְנִי ממך (כלומר למדתי או קבלתי ממך) הבועל ארמית קנאין (כלומר המקנאין לה') פוגעין בו (הורגים אותו בלי משפט) ו אמר לו: קרְיָנָא דְּאִגַּרְתָּא איהו לֶהֳוֵה פַּרְוַנְקָא כלומר: קורא האגרת הוא יהיה השליח ולכן צא ועשה בעצמך כפי שאמרת. אף על-פי שהדברים נשמעים כי פינחס פעל על דעת עצמו כמוציא פסק דין, וכמי שגזר דין ווכמי שמוציא לפועל את הענישה, ולא היא. יש גם אלה הסבורים כי כשהשופטים פסקו וגזרו את הדין, כפי שצווה עליהם משה לעשות, נאמר: הִרְגּוּ, דהיינו עשו משפט ודונו את החטאים, רק אז קם פינחס נכדו של אהרן בלי שנאמר לו לעשות ועשה את אשר עשה. נראה כי אחר מעשה נתקים דו-שיח בין משה לפינחס, בו מביע משה אי-שביעות רצון ממעשה פינחס, ואז פינחס אומר למשה מדוע תמה אתה ממעשה שעשיתי: מְקֻבָּלְנִי ממך, (למדתי ממך), הבועל אֲרַמִּית, קַנָּאִין (המקנאין לה'), פוגעין בו (הורגים אותו בלי משפט). אמר לו: קַרְיָנָא דְּאִגַרְתָּא אִיהוּ לֶהֱוֵי פַּרְוַנְקָא (התרגום. קורא האיגרת הוא יהיה השליח). לכן צא ועשה בעצמך כפי שאמרת. רק אז נאמר: ויקח רֹמַח ...וגו'. B>פינחס שראה עצמו נחות למרות היותו נכדו של אהרן במעשה זה רצה לשנות תדמיתו, לפי שהיו השבטים מבזים אותו, את פינחס, כך הראיתם בן פוטי זה (כנוי לאמו של פינחס שהייתה בת פוטיאל (הוא יתרו). ואכן הצליח פינחס לזכות בברכת ה' בנותנו ה' לו בריתו שלום זמרי בן סלוא נשיא בית אב לשמעוני) ואת האישה (כזבי בת צור ראש אמות בית אב במדין) אל קֳבָתָהּ...( בלק כה/ח אלה שני בני אדם מכובדים: האחד נשיא ישראלי והאחרת נסיכה מדינית. כעולה מן הפרשנות פינחס לא נטל את החוק לידיו ועשה דין לעצמו וטען כי עשה כפי שלמדו משה, להכות שנים שעשו להכעיס שנאמר: והנה איש מבני ישראל בא ויקרב אל אחיו את המדינית "לעיני משה" "ולעיני כל עדת בני ישראל" והמה בוכים פתח אהל מועד (בלק כה/ו) .

אליהו הנביא והריגת נביאי השקר

הדבר הקשר בין הפרשה להפטרה שיוחדה לפרשה זו, הוא הריגת בני אדם שלא על-פי פסיקת בית דין, בהפטרה אליהו הנביא הרג את נביאי השקר בחרב. ובהמשך נאמר: ויבא-שם אל המערה וַיָּלֹן שם והנה דבר ה' אליו שואלו: מה לך פה אליהו? . אליהו יודע כי הוא לא פעל על-פי צו אלוהים, בהורגו בני אדם כנביאי שקר בלא משפט. ואליהו משיב: קנא קנאתי לה' אלוהי צבאות כי עזבו בריתך בני ישראל. אחרי הרגו את נביאי השקר מצא אליהו עצמו מאוים על-ידי איזבל בתו של מלך צידון שאיננה מבנות ישראל ואחאב נשאה לו לאשה. והחיא איזבל שהביאה לישראל את עבודת הבעל, כפי שעשו בנות מואב לבני ישראל. איזבל זו הייתה חזקה כי נתמכה במלך וגרמה בין היתר למותו של נבות היזרעאלי. אליהו שלא כפינחס נרדף על-ידי איזבל ואף איזבל אִיְמָה להרוג אותו על כי הרג את נביאי השקר. הדמיון בין המובא בפרשת פנחס לבין סיפור אליהו הנביא שאף הוא הרג בני אדם שסטו מדרכי האלוהים, אלא שאליהו לא היה אמור לשפוט אותם, אלא הקב"ה בעצמו או בצוותו יעשה זאת. בעוד בפינחס נאמר על-ידי הקב"ה: לכן אמר הנני נותן לו את בריתי שלום (כה/יב) כי הוא קנא לאלוהי ישראל. מכל האמור למדים, כי מאז ומתמיד יש ענין לבני אדם להקנות לעצמם מעמד בקרב עמם. ומשלא זוכה האדם החושב כי הוא ראוי לכך, נוצרת בעיה שדוחפת את האדם למעשים חריגים שנועדו לשרת את מטרתו של האדם שעושה אותם, ולא דוקא למען העם. פינחס כאן ראה עצמו נחות מיתר הכהנים שהיו מלגלגים עליו, ורש"י אומר כי היו "מבזים אותו" בכנותם אותו "בן פוטי", כלומר בן פוטיאל - הוא יתרו שכבר אמרנו שיש ליתרו שבעה שמות. היחוס של פינחס ל"פוטאל" אבי אמו בת יתרו שהיה מאכיל וּמְפַטֵּם (עד כדי השמנה) בעגלים לשם עבודה זרה וכאן פינחס נכדו של יתרו אבל הוא בן-אלעזר בן-אהרן הכהן. אם נעמיק עוד הרי גם צפורה אשת משה הייתה מדינית בת יתרו, וכך גם רות המואביה שיצא ממנה דוד המלך ומזרעו יצא משיח בן דוד. על כן יאמר כיון שנשים אלה נתגירו הרי הן כשרות כמו כל בת ישראל.

גזרה מאת ה' היא גזרה שאין מפלט ממנה

אפילו משה רבנו נאמן ביתו של הקב"ה, לא נחלץ מן הגזרה שגזר עליו הקב"ה כאשר הוא ואהרן אחיו המרו את פיו במדבר צִן והכּוּ על הסלע להוציא ממנו מים במקום לדבר אליו כפי שצוה עליהם אלוהים. לא רק נגזר על משה שלא להיכנס לארץ עם העם, אלא גם נצטוה שהוא מעביר את שרביט המנהיגות ליהושֻע בן נון. דבר זה חוזר על עצמו מדור לדור. כאשר המנהיג הכל יכול מנהיג את העם ונדמה לעם כי אין תחליף לו ואין זולתו מנהיג שינהיג את העם ויוליכו למטרה, קם לו אחד, אשר למעשה חי בצלו של המנהיג, ושם עצמו כמון המנהיג הנוכחי, בעשותו הכל כדי להמשיך להנהיג את העם, לכן, יוצר בלב העם חשש או פחד שבלעדי אותו מנהיג אין תקומה לעם. כאן ניתן לקבוע חד-משמעית, כי לכל אדם יש תחליף וכך לכל מנהיג יש תחליף, לעתים טוב שמתחלפת המנהיגות שברבות ימי המנהיגות מתחיל הכל לחרוק ואף להשחית. ובכדי להצדיק המשך שלטונו של אותו מנהיג נוטע במחשבה של בוחריו כי בלעדיו לא יצליח דבר והמנהיג הזה שם כל כשלון להצלחה. תולדות עמנו מלמדים כי רק משה רבנו היה מנהיג מלידה וכל יתר מנהיגי ישראל, קבלו את המנהיגות בדרך כלשהי ונהיו למנהיגים. וכך נמצאו מנהיגים מצליחים והיו גם אחרים פחות מצליחים או אפילו נכשלים. על זה נתן לאמר: "מנהיג בא ומנהיג הולך והעם לעולם קים". וטוב כי לא לעולם חֹסֶן, וכי מטבע האדם להתחיל כמנהיג חזק חכם ומצליח ולסיים כאדם חלש שאבדה לו מקצת מחכמתו ומצליח פחות. למרות ששרביטו של משה עבר ליהושע, משה הוסיף להיות מלמד את העם תורה ודעת ועל פיו יצאו ועל פיו יבאו הוא וכל בני ישראל אתו וכל העדה (כז/כא). ובמבט אל ראוי שנפנים רק התורה עצבה את עמנו ואף הגויים שתו ממימיה כמו ממקוה מים חיים.

חִלּוּפֵי גַּברֵא נוֹעֲדוּ לְרַעֲנֵן הַכּוֹחוֹת זֹאת דֶּרֶךְ הַטֶּבַע וְאֵין צֹרֶךְ לִמְחוֹת

כִּי הָאָדָם נוֹלַד לִזְמָן קָצוּב בִּלְבַּד לִא יִחְיֶה לָעָד וְלֹא הָיָה מִי שֶׁשָׂרַד

אַל יִתְהַּלַל אָדָם לֵאמוֹר אֱנִי אֶחַד כִּי הוּא נוֹלַד לַעֲזוֹר בְּכַך זְמַנּוֹ נִמְדַּד

עָלָיו לִזְכּוֹר כִּי לֹא אַלְמָן יִשְׂרָאֵל ה' עֹֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן וּבְכַֹֹּח וּתְבוּנָה יִגָּאֵל

הַדֶּרֶךְ בְּטוּחָה ולְצֶאֱצָאֵינוּ תִּקְוָה לָלֶכֶת בָּהּ וְּלַהִּׂשיג מַטְרָתוֹ לָהּ קִוָּה

וְהִעְנקְנוּ לָעוֹלָם בֶּאֶר מָיִם חַיִּים שָׁתוּ מִמֶּנָּה לְאֻמִּים וְגָם יַרְקוּ רַבִּים

לָנוּ זאת הַתּוֹרָה שׁרוֹמְמַתְנוּ תָּמִיד אַךְ אָחֵרִים סִלְפוּ הַכָּתוּב בָּהּ בְּמֵזִיד

בָּהּ רְָוַח לָנוּ וְכֹחַ וְאֱיָל עוֹד נוֹסִיף בַּל יְלַמְּדוּנוּ לְאֻמִּים וּמוּסָר לְהַטִּיף

כִּי מִירוּשָׁלָיִם תֵּצֶא חָכְמָה לְהִלָּחֵם וּלְהָבִיס כּל נֶגַע וְנָגִיף.