מתוך ויקיפדיה: מרי אזרחי הוגדר על-ידי ג'ון רולס כ"פעולה ציבורית, בלתי אלימה, מצפונית אך פוליטית ומנוגדת לחוק, הנעשית בדרך כלל כדי לחולל שינוי בחוק או במדיניות הממשלה". המרי הוא מחאה של אזרחים כנגד מעשי השלטון ומדיניותו, מעשים שלדעתם נוגדים את הבסיס החוקי של המדינה. מחוללי מרי אזרחי מקבלים את הלגיטימיות של השלטון, אך לא את מעשיו והם מנסים לשנות את פעולות השלטון. מקור המרי האזרחי הוא לרוב תחושה של סתירה בין חוק המדינה לבין חוק מוסרי, שנתפס בעיני המוחים כחוק עליון על חוקי האדם וכחוק אוניברסלי. דרך מימוש המחאה תהיה לרוב הפרה סמלית ומכוונת של אותו חוק נגדו מוחים, וזאת תוך נכונות לשאת בעונש על הפרה.

המרי האזרחי הוא בראש ובראשונה אקט פוליטי: מטרתו הראשונה היא שכנוע הרוב בצדקת המרי. המרי פונה לחוש הצדק של הציבור. מבצעי מרי אזרחי עשויים להיעזר בבתי משפט, אך לא יקבלו פסק דין של בית משפט הנוגד את דעתם. המרי האזרחי אינו יכול ואף אינו מנסה למנוע את המעשים עליהם המחאה. המרי האזרחי אינו אלים, היות שאלימות נוגדת את הצגתו של המרי כפנייה לדעת הרוב, וכן בשל המודעות לחוסר היכולת למנוע, גם על-ידי פעולה אלימה, את מעשי הממשלה.

המרי מקפיד על "אי ציות לחוק בגבולות הנאמנות לחוק" (רולס): היות שהמרי רואה את הממשלה ואת חוקי המדינה (מלבד נשוא המחאה) כלגיטימיים, לא יינקטו פעולות המנוגדות מהותית את חוקי המדינה. לפיכך, מרי אזרחי בא לידי ביטוי בפעולות שקטות יחסית אך מאורגנות היטב של סרבנות, הבנויה בעיקר על הימנעות מביצוע פעולות שהשלטון דורש: הימנעות משירות בצבא, הימנעות מתשלום מיסים, שביתה כללית וכדומה, ועד פעולות אקטיביות יותר: הפגנות, שריפת צמיגים, חסימת כבישים וכדומה. מרי אזרחי ייתכן במדינות דמוקרטיות, המגלות סובלנות כלפיו.

בארבע מילים: חוסר אמון בשעת משבר. סקר ערוץ 12 העלה השבוע, כי 58% סבורים שבנימין נתניהו מטפל טוב בצד הבריאותי של משבר הקורונה, לעומת 74% לפני חודש וחצי; בתחום הכלכלי התמונה התהפכה בצורה חדה: מתמיכה של 58% בסוף מאי להתנגדות של 53% כיום. ותהיו בטוחים, שהתמיכה בתחום הבריאות תרד ככל שיהיו יותר חולים למרות ההרס הכלכלי, והציון השלילי בתחום הכלכלי יתחזק ככל שההרס הכלכלי יעמיק.

לא מדובר רק בכישלון האיום בניהול המשבר. לא מדובר רק בחודשים היקרים שירדו לטמיון מבלי להתכונן להחמרה שהייתה ודאית בשל פתיחת המשק. מדובר בראש ובראשונה בניתוק המוחלט שמפגין הדרג המדיני, ובראשו נתניהו ולצידו בני גנץ, ממצוקותיהם של מיליוני ישראלים. וזה מאוד מתאים, אוי כמה שזה מתאים, לימי בין המצרים אליהם נכנסנו השבוע.

הרב בני קלמנזון, ראש ישיבת עתניאל, מצביע בספרו המרתק "על מה אבדה הארץ" על קו מרכזי באגדות החורבן: ניתוק מן המציאות. החכמים שישבו בסעודה המפורסמת של קמצא ובר קמצא "פועלים כשבויים בעולם משל עצמם... האדישות, האטימות, או הניכור אל מול המציאות הקונקרטית, הרגעית; העובדה שכרגע אין מולם בעיה תיאורטית אלא אדם הפוגע באדם אחר – אלו אטמו בפניהם את המציאות והם בחרו להתכנס אל אי-העשייה". ר' זכריה בן אבקולס, אותו מאשים ר' יוחנן באחריות לחורבן, "היה מכונס כל כולו בפרטים היבשים, בחוקים ובחשש 'מה יגידו'".

בריוני ירושלים "אינם רואים את התמונה הכוללת, הם אינם מוכנים לראות את מצוקתם של תושבי ירושלים ואת כוחו של הצבא הרומאי". מרתא בת בייתוס, רעייתו של הכהן הגדול, "מתנהגת כאילו 'עסקים כרגיל' וממשיכה לחיות בעולם הפנטזיה של עשירי ירושלים" בעוד ברחובות מתגוללות גופותיהם של חללי הרעב. השליח שלה, שאינו מוצא את המאכלים שהיא מבקשת וחוזר כל העת לקבל הוראות נוספות, "מקובע בתפקידו ואינו מכיר בכל שינוי במציאות הסובבת אותו". ולבסוף: כאשר רבן יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים תוך התחזות למת, משכנעים תלמידיו את הקנאים שבשער שלא לבדוק האם הוא אכן מת, בנימוק "שמא יאמרו" – כיצד המעשה ייראה בעיני הציבור. "אלו הם פניה של ירושלים שלפני החורבן – אותה נטייה להיצמד לבלתי חשוב באופן נחרץ, ולרמוס את העיקר".

עכשיו תראו במה התעסקו מנהיגינו בזמן משבר הקורונה: מערכת בחירות מיותרת, מו"מ קואליציוני ממושך וקטנוני, הקמת ממשלה ובה 36 שרים ועד 16 סגני שרים (שיא עולמי של שר ל-250,000 תושבים), הקמת קבינט קורונה בן 20 שרים (בקבינט המלחמה של וינסטון צ'רצ'יל היו חמישה חברים), יצירת משרדים מיותרים שיעלו 650 מיליון שקל, איך בדיוק יפעל החוק הנורבגי, הטבות מס לראש הממשלה, ניגודי עניינים של שופטים, תקציב שנתי או דו-שנתי. תראו את ההחלטה המקורית המטומטמת בנוגע לאוטובוסים. תראו את נתניהו טוען שהוא לא ידע שהסיוע לעצמאים אינו מגיע (במקרה הזה יותר סביר שמדובר בשקר). תראו את המסיבה של יולי אדלשטיין (ולו רק מצד מראית העין). תראו את השר המיותר צחי הנגבי מדבר על "חארטה". אלו מנהיגים המוליכים לחורבן.

בשנת 1992 טבע ג'יימס קארוויל, היועץ האסטרטגי הבכיר של ביל קלינטון, את אחת מססמאות הבחירות המפורסמות והמוצלחות ביותר בהיסטוריה. הוא תמצת בארבע מילים את ביקורתו של קלינטון על הנשיא ג'ורג' בוש האב: אתה אולי מצליח מאוד במדיניות החוץ, אבל לאמריקנים אכפת קודם כל ממצבם הכלכלי. קלינטון ניצח עם 43% מהקולות ו-65% מן האלקטורים. הקביעה הזאת נכונה לכל מקום ולכל זמן; אפילו משטרים רודניים נפלו כאשר המצוקה הכלכלית הייתה מספיק גדולה כדי להפיג את הפחד מפניהם ומפני זרועות הדיכוי שלהם. קל וחומר – כאשר מדובר בשלטון דמוקרטי.

הקורונה היא כוח עליון במלוא מובן המילה, אבל הדרך להתמודד איתה מצויה אך ורק בידי בני האדם. הסכנה האמיתית ממנה היא הכלכלית. מוות המוני הוא טראגי; הוא איננו איום קיומי. התמוטטות המשק היא איום קיומי, משום שהיא תוביל לקריסת המארג החברתי והערבות ההדדית, ותמנע את המשאבים הדרושים לצרכים חיוניים של ביטחון, בריאות, רווחה וחינוך. חוץ מזה, אם לאנשים לא יהיה מה לאכול – הם יצפצפו על ההנחיות הבריאותיות כדי שיוכלו לשים לחם על שולחנם. לכן, ניהול משבר הקורונה צריך להיות מוכוון בראש ובראשונה לצמצום מירבי של הנזקים הכלכליים.

זה כמובן אינו אומר שיש להפקיר חיים ולנהוג כאילו הנגיף איננו פה. זה כן אומר שהממשלה חייבת להזרים, במהירות וביעילות, את כל הסכומים הדרושים כדי למנוע את החורבן הכלכלי של אזרחיה. איך לשלם? זו בעיה שולית אל מול הצורך החיוני ביותר והדחוף ביותר: להבטיח את הקיום הבסיסי של התושבים, העסקים והמדינה. וכבר אמרתי שיש מקורות כספיים: הלוואות לטווח ארוך בריבית נמוכה, עתודות המט"ח של בנק ישראל (שרק מטפסות לאורך כל המשבר), הדפסת כסף (כי אין אינפלציה).

בארה"ב שלח הממשל צ'קים לעשרות מיליוני משקי בית, הגדיל משמעותית את דמי האבטלה והבטיח מענקים למי שימשיכו להעסיק את עובדיהם. באירופה הופעלה במלוא העוצמה מערכת הביטחון הסוציאלי כדי למנוע פגיעה בהכנסות העצמאים ובשכר השכירים. בבריטניה הוצגה השבוע תוכנית למימון העסקת עובדים ואפילו לעידוד המסעדות בסובסידיה ממשלתית. אצלנו הודה האוצר השבוע, כי טרם העביר 53 מתוך 100 מיליארדי השקלים שהוקצבו עוד בגל הראשון; כעת מבטיחים לנו עוד 75 מיליארד שקל, שעוד צריך לראות האם ואיך ומתי יגיעו ליעדם. ועוד לא דיברנו על כך שהסכומים שהובטחו עד כה הם מגוחכים, שהחלשים ביותר (בעלי עסקים זעירים, עוסקים חדשים וחיילים משוחררים) לא קיבלו דבר, ושחלק מהסיוע הוא הלוואות שהשד יודע כיצד ייפרעו.

באחריות למצב הזה נושא קודם כל הדרג המדיני בראשות נתניהו. לא ייתכן שהממשלה תקבל החלטות בזמן חירום ושהפקידים יצליחו לטרפד אותן. לא ייתכן שהפעם הראשונה בה ראש הממשלה מדבר במישרין עם אנשים מהשטח, היא בחודש החמישי של המגיפה. לא ייתכן שעד היום לא ביקשה הממשלה לשמוע את דעתם של אנשי העסקים המצליחים ביותר בישראל ושל חתני פרס נובל החיים בתוכנו. לא ייתכן שהצעות טובות ומעשיות ייתקלו בהתעלמות מוחלטת רק משום שמי שמציע אותן הוא נפתלי בנט, רחמנא ליצלן. ובעצם, זה ייתכן; עובדה שכל זה קורה.

משברים גדולים חושפים ליקויים מערכתיים ארוכי שנים. מלחמת יום הכיפורים הייתה תוצאה של הקונספציה, השאננות והיהירות בשש השנים שקדמו לה. מלחמת לבנון השנייה הייתה תוצאה של הזנחה מתמשכת של מחסני החירום והורדת יכולת הלחימה כל כוחות היבשה. משבר הקורונה מצביע על שורה ארוכה של מחדלים של ממשלות ישראל, ובמיוחד של ממשלות נתניהו בעשור האחרון. וכאשר הציבור נחשף לאוזלת היד הפושעת הזאת, גובר חוסר האמון שלו במנהיגיו.

ישראל אמורה הייתה להיות מוכנה למצב חירום שיחייב סגירה משמעותית של הפעילות במרחב הציבורי – בשל איומי הטילים מצד חיזבאללה וחמאס. ברמה העקרונית, אין הבדל בין הפסקת הלימודים וירידה למקלטים בגלל התקפת טילים, לבין הפסקת הלימודים וכניסה לסגר בגלל נגיף. האלתור שנדרש בגל הראשון וחוסר התכנון המוחלט מאז ועד היום, מלמדים שאין תוכנית כזאת – או שמישהו החליט, בטמטום פושע, שלא להפעיל אותה (כשם שלא משתמשים ביכולות המוכחות של פיקוד העורף).

צמצום התחבורה הציבורית פוגע קשות במיליונים, בעיקר משכבות הביניים ומטה, ומחריף עוד יותר את הפגיעה במשק. אבל אי-אפשר להזרים עוד אוטובוסים לרחובות, כמענה לצמצום מספר הנוסעים, כי מזה שנים חסרים 3,500-3,000 נהגים; ביחס למספר הנהגים הקיים – 15,000 – מדובר במחסור עצום של למעלה מ-20%. הממשלה, שרוממות התחבורה הציבורית בפיה, לא עשתה דבר כדי לפתור את הבעיה.

בנימין נתניהו הבטיח בשנת 1996 (!) "מחשב לכל ילד", אם כי מלכתחילה הכוונה הייתה רק לילדים בשכבות המצוקה. בא משבר הקורונה והוכיח, כי היעד הזה רחוק מאוד מהגשמה ולכן הלימוד המקוון היה לכל היותר בדיחה לא מוצלחת. ואם מדברים על חינוך, אזי המשבר הוכיח שוב שארגוני המורים אוחזים את המדינה בגרונה ויכולים בהינף יד לפתוח או לסגור את המשק.

הקיטוב החברתי והפוליטי בו אנו מצויים, אף הוא תוצאה של תהליכי ארוכי שנים בהם אשמים הפוליטיקאים מכל הצדדים. הגענו למצב בו צד למחלוקת רואה את הצד השני כבעל דעות בלתי לגיטימיות. מצד ימין מנסים לקעקע את שלטון החוק והשוויון בפניו. מצד שמאל מעלילים נגד חרדים, מתנחלים ואפילו צה"ל. דמותו ומעשיו של בנימין נתניהו אינם יכולים להיבחן לגופם; אלו רואים בו משיח, ואלו – שטן. התוצאה היא שכאשר יש צורך בלכידות חברתית אל מול אויב משותף – קשה ואף בלתי אפשרי להשיג אותה.

גם שלטון הפקידים בולט במשבר זה. ידיעות אחרונות חושף, כי בכירי משרד הבריאות ובראשם איתמר גרוטו וסיגל סדצקי טרפדו את הקמת המערך שאמור היה לאכן במהירות וביעילות את החולים בגל השני. פקידי האוצר אינם מיישמים את החלטות הממשלה בנוגע לסיוע הכלכלי. בשני הנושאים הללו, החשובים ביותר לניהול המשבר, הדרג המדיני נכנע לפקידים שחובתם לממש את מדיניותו. ברמה הנקודתית, הרמת הידיים הזאת היא אולי הפשע הגדול ביותר של הממשלה בחודשים הללו.

מחדל מרכזי נוסף בחודשים הללו הוא בתחום האכיפה. תיארתי בזמן אמת כיצד מאות בני אדם הצטופפו בשדרות בן-גוריון וברחוב דיזנגוף בתל אביב, בלא שלאורך קילומטרים ייראה אפילו צילו של שוטר. ציטטתי הודעות של המשטרה, המספרת בגאווה רבה על מתן קנסות בשל אי-עטיית מסיכות – אך לא על המובן מאליו: פיזורן של התקהלויות מסכנות חיים. לאחר מכן שמענו על ניצב-משנה מירי פלד, מפקדת במכללה לשוטרים (!), שערכה בביתה מסיבה המונית בניגוד להנחיות; כלום לא קרה לה. כאשר המשטרה כבר החלה לאכוף – באיחור רב – ניתן היה לראות שחלק מן השוטרים עצמם לא ממש מקפידים על המסיכות. ואילו פקחים ברשויות מקומיות הודיעו שהם מסרבים להשתתף באכיפה, ועיריית תל אביב הפסיקה אותה בגלוי.

לעם היושב בציון יש כמה תכונות נהדרות: אנחנו מחבקים (פיזית ורגשית), אנחנו נחלצים לעזרתם של זרים, אנחנו תורמים דם ודמים, אנחנו יצירתיים, אנחנו אמיצים. יש לנו גם כמה תכונות פחות מלבבות: אנחנו תחמנים, אנחנו לא יודעים לתכנן, אנחנו "אוּבֶּר-חוכמים", אנחנו בטוחים שכל הידע והחוכמה אצלנו. משבר הקורונה חייב להתגבר על התכונות השליליות, וגם להשעות חלק מן התכונות החיוביות. כדי לעשות את זה, צריך שילוב של מנהיגות אמינה, הסברה מתמשכת ואכיפה רצופה. הממשלה כשלה בשני התחומים הראשונים, וגופי האכיפה ובראשם המשטרה לא פעלו בתחום השלישי.

גם כאשר יש אכיפה, היא מאוד לא ברורה. הודעות המשטרה בנוגע לאכיפת המגבלות לא הציגו שום קו ברור: מתי אזהרה ומתי קנס, היכן ומדוע השוטרים מוצבים, מהם סדרי העדיפות אל מול משימות אחרות של הקורונה, מהו בכלל סדר היום של המשטרה בחודשים אלו. הרושם הכללי הוא, שמדובר בהחלטות בדרגי השטח, ללא תוכנית פעולה ובוודאי שללא יעדים שניתן למדוד את העמידה בהם. גם כאן מדובר בליקוי ארוך טווח: משטרה שרמת המשרתים בה יורדת בהתמדה, שעוסקת ללא הרף ביחסי ציבור ובטפיחות עצמיות על השכם, שמתייחסת בסלחנות יתרה לעבירות (כולל פליליות) של המשרתים בה. כעת המחדלים הללו עולים בחיי אדם ובהרס כלכלי.

עושה רושם הממשלה שלנו מגבילה את מה שהיא איננה צורכת: תחבורה ציבורית, תפילות ותרבות. האם בתחומים הללו יהיה מרי אזרחי? האם עובדים לא יבואו לעבודה משום שלא יוכלו להגיע אליה? האם נהגי אוטובוסים יסרבו לנסוע בלי מזגן? האם בתי כנסת יימנעו מלנעול את דלתותיהם בפני מתפללים? האם חיי התרבות יתחדשו בהתרסה? ראינו השבוע ניצנים ראשונים בדמות המרד של חלק מחדרי הכושר, ואיש לא יתפלא אם התופעה תתרחב. כאשר דיברתי השבוע עם שורה חברים, כולם אינטליגנטים, מתונים ושומרי חוק, התגובה הייתה אחידה: לא התחלחלות מן האפשרות של מרי אזרחי, אלא תמיהה כיצד זה עוד לא קורה.

התרסה נגד מגבלות הקורונה, מוצדקת ככל שתהיה (הרי אין בהן שום קו עקבי ושום היגיון נקודתי), עלולה להיות מסוכנת מבחינה בריאותית. לא כך הימנעות מתשלום מיסים. אני ודאי לא קורא לאיש להפר את החוק; אבל זה בהחלט עלולה להתרחש מעצמו ומחוסר ברירה. כאשר לבעלי עסקים אין ממה להתפרנס, ניתן יהיה להבין לגמרי אם יפסיקו את הוראות הקבע מקדמות הביטוח הלאומי, לא ישלמו מקדמות מס הכנסה ולא יעבירו מע"מ. כמעט כל חברה קורסת חושפת שיש לה חובות לשלטונות המס; וכאן אנחנו מדברים על רבבות עסקים העלולים להתמוטט בקרוב. בואו נראה את רשות המיסים ואת המוסד לביטוח לאומי מגישים כתבי אישום נגד 50, 100 או 300 אלף נישומים שפשוט לא יוכלו לשלם.

ייתכן מאוד שפגיעה משמעותית בהכנסות המדינה ממיסים היא הדבר היחיד שיזעזע את חבורת חדלי האישים האטומים המאיישים את הממשלה, הכנסת והשירות הציבורי. הפגנות מזמן לא מזיזות להם, חסימת צמתים היא כלי שחוק, ביקורת תקשורתית עוברת להם מעל הראש. אולי לא יהיה כאן מרי אזרחי מתוכנן ומאורגן, אך בהחלט אפשרי שהוא יתרחש בפועל. והוא יהיה מוצדק לחלוטין.