הרכב של תשעה שופטי בג"צ קבע (יום ד', 10.10.07) כי דיני העבודה בחוק הישראלי חלים על פלשתינים המועסקים בהתנחלויות. זאת בשל עיקרון השוויון לפיו לא ניתן להבחין בין עובדים ישראלים לבין "עמיתיהם לעבודה הפלשתינים, אשר אינם שונים מהם לכל עניין ודבר מלבד זהותם הלאומית".
מדובר בעתירה שהגישו מעמותת קו לעובד, סלימאן פאיז ועימאד מחמוד טהאר, באמצעות באי-כוחם עו"ד אלכסנדר ספינרד, ועו"ד נאוה פינצ'וקי-אלכסנדר, בדרישה להחיל את חוקי העבודה הישראלים על עובדים פלשתינים המועסקים בהתנחלויות.
בין המעסיקים נגדם הוגשה העתירה: המועצה המקומית גבעת זאב, חברת אביר תעשיות טקסטיל בע"מ, ניתוב חברה לניהול ופיתוח בע"מ, חברת י. צרפתי שרותי רכב בע"מ, וחברת אקווה פרינט, גוונים טכנולוגיים בע"מ, אשר יוצגו על-ידי עוה"ד בתיה אבלין, רוני פליט, יעקב אמסלם, אהוד שילוני, הבקה הדר-ברבש, אלי בן טובים, יורם פיי ואהרון ריבלין.
העותרים הפלשתינים דרשו כי ישולמו להם שכר מינימום, פיצויי פיטורים וזכויות סוציאליות שונות, הכל בהתאם לדין העבודה הישראלי ובג"צ נדרש להכריע "מהו משפט העבודה החל במערכת יחסי עבודה בין עובדים פלשתינים תושבי 'השטחים המוחזקים' לבין מעבידים ישראלים, כאשר 'מקום העבודה' הוא 'המובלעות הישראליות' בשטחים".
כאמור, בהחלטה נקבע כי יש להחיל את דיני העבודה בחוק הישראלי על העובדים הפלשתינים.
השופטים, הנשיאה דורית ביניש, המשנה לנשיאה אליעזר ריבלין, והשופטים, איילה פרוקצ'יה, אדמונד לוי, אשר גרוניס, מרים נאור, עדנה ארבל, סלים ג'ובראן ואסתר חיות, סקרו בהחלטה את המערך החוקי השורר ביהודה ושומרון וברשות הפלשתינית וציינו כי הפלשתינים כפופים לשתי מערכות חוקים מערכת חוק אחת הנובעת מהגדרת השטח "כמוחזק בתפיסה לוחמתית" ומערכת נוספת, החוק הירדני מלפני מלחמת ששת הימים. שונה מכך הוא מעמד התושבים הישראלים ב"שטחים המוחזקים" שעבורם "מתקיים רובד חקיקתי נפרד, המוכר בכינוי 'משפט המובלעות'".
בעת בחינת החוזים שנכרתו בין העובדים העותרים למעסיקיהם "אין תניה הקובעת תחולת דין זה או אחר על יחסי העבודה", מנגד "אין חולק אין חולק כי המועצה המקומית גבעת זאב, כמו גם הרשויות המקומיות שבהן פועלים יתר המעבידים (חברות ישראליות שמפעליהן ממוקמים באזור), הן מובלעות ישראליות ביהודה ושומרון".
במובלעות אלו מתקיימת לדבריהם "מציאות חיים מורכבת ומצב משפטי רב-גווני". על התושבים הישראלים המתגוררים באותם שטחים "מוחלים חלקים נרחבים מן המשפט הישראלי, לצד חקיקה מיוחדת מטעם המפקד הצבאי החלה אף היא על התושבים הישראלים בלבד. התושבים הפלשתינים המתגוררים באותם שטחים עצמם כפופים לדין הירדני ולחקיקת המושל הצבאי החלה עליהם. הנה כי כן, במקרה שבפנינו, דין מקום ביצוע העבודה אינו אחיד ואינו תלוי רק בקריטריון טריטוריאלי, כי אם גם בקריטריון פרסונאלי. תוצאה זו יוצרת משטר שבמסגרתו חלות בפיסת שטח אחת מערכות דינים שונות והציפייה הרגילה של הצדדים בדבר הדין החל על פעולותיהם מאבדת מכוחה".
"במציאות המשפטית הייחודית המתייחסת ליישובים הישראלים המצויים בשטחים המוחזקים אין מתקיימים אותם היסודות הניצבים בבסיס בחירתנו בכלל שלפיו הדין המוחל על עוולה הוא דין מקום ביצועה. הכלל לא נועד להיות מופעל על מציאות כזו, שאין לה אח ורע במסגרת בה נוהג הכלל בעולם המשפט המערבי. המשטר המשפטי ביישובים הישראלים בשטחים המוחזקים הוא חריג לעיקרון הטריטוריאלי, וחריג זה הוא העומד ביסוד הצורך להפעיל את החריג לכלל המחיל על עוולה את דין מקום ביצועה".
הם הוסיפו כי אבחנה "הסומכת על אזרחות או לאום היא פסולה...החלתן של שתי מערכות דינים שונות על עובדים העובדים בצוותא, עבור מעביד זהה, תוביל בהכרח לאפליה אסורה. כללי ברירת הדין של משפט העבודה לא נועדו להכשיר תוצאה שכזו. כללים אלה, המתגבשים בחלל נורמטיבי המושפע מערכי היסוד של החברה ישראלית וממושכלות היסוד של קהילת העמים כולה, באים למנוע דפוסי העסקה בלתי שוויוניים שבבסיסם אבחנה הנסמכת אך ורק על שיוכם הלאומי והאתני של העובדים. משכך, בנסיבות המיוחדות שלפנינו, אין מנוס מאשר לקבוע כי הדין אשר יש להחיל על יחסי העבודה הנדונים – הוא הדין בעל 'מירב הזיקות' לחוזי ההעסקה – הוא הדין הישראלי".
אמנם, מדובר "בתושבי האזור, עליהם לא חל הדין הישראלי בכללותו, המבצעים עבודה במקום אשר, מבחינה גיאוגרפית גרידא, נמצא מחוץ לשטח בו חל המשפט הישראלי. אולם הלכה למעשה המובלעות הישראליות מהוות מבחינה משפטית ישובים ישראלים, לכל הפחות מבחינת תחולתו של הדין הישראלי ובפרט דיני העבודה".
לפיכך, קבעו השופטים, לא ניתן להבחין בין עובדים ישראלים לבין עמיתיהם לעבודה פלשתינים "אשר אינם שונים מהם לכל עניין ודבר מלבד זהותם הלאומית", וזאת בהתבסס על עיקרון השוויון.
