דבר נפל השבוע ברחוב עזה פינת רחוב בלפור בירושלים, כאשר עשרות מפגינים ניסו לפרוץ את מחסום האבטחה ולהתקדם לעבר בית ראש הממשלה. במקרה או שלא במקרה, היה זה ב-14 ביולי – יום הבסטיליה המסמל את המהפכה הצרפתית. באותו יום, בשנת 1789, הסתערו המוני פריזאים על בית הכלא שהיה בעיניהם הסמל לשלטון הדיכוי של לואי ה-16 ושחררו את שבעת האסירים (הפליליים) שהוחזקו בו. המלך עצמו שהה בוורסאי, יצא לציד וכתב ביומנו מילה אחת, שסיכמה את שללו באותו יום: "כלום".

ככל שזכרוני מגיע, אין תקדים לניסיון לפרוץ פיזית למעונו או למשרדו של ראש הממשלה. היו הפגנות סוערות, היו הפרות חמורות של הסדר, אך לא היה כזה מעשה של התנגדות פיזית לשלטון. המשטרה צדקה כאשר מנעה את ההתפרצות; חופש ההפגנה אינו חופש האנרכיה, כשם שחופש הביטוי אינו חופש הביזוי. המשטרה צדקה כאשר דרשה מן המפגינים לפנות את הכביש ולהימנע מחסימת התנועה; גם לאזרחים שאינם מפגינים יש חופש תנועה. אבל מה יקרה אם בעתיד יסתערו אלפי אזרחים על השוטרים ואנשי השב"כ? האם כיכר פריז תהפוך לכיכר תחריר?

התחושה היא שאנחנו מצויים לכל הפחות בתוכו של סיר מבעבע, אם לא על פתחו של הר געש. הסיבה המרכזית והמיידית היא המצוקה הכלכלית הנגרמת בשל הקורונה, ואוזלת היד הפושעת של הממשלה בטיפול בה. לכך מצטרפת סיבה משנית וישנה יותר: ההתנגדות למהלכים של בנימין נתניהו וממשלתו, הנראים לחלק מן הציבור כפגיעה בדמוקרטיה, בעקרונות יסוד שלה ובמוסדות בסיסיים שלה – עם או בלי קשר למשפטו של נתניהו. לא ממש משנה אם התחושה הזאת נכונה; עצם קיומה הוא המשמעותי. אז לאן פנינו מועדות? הנה כמה דוגמאות היסטוריות.

נישאר בצרפת של 1789. הרקע למהפכה היה כלכלי: צרפת הייתה שקועה בחובות עתק, בתי המשפט מנעו את הצעד ההגיוני של הטלת מיסים גם על האצילים, הכמרים ופקידי הממשלה, ולואי ה-16 נאלץ לכנס את אסיפת המעמדות כדי לדון בנושא. בני המעמד השלישי – הצרפתים מן השורה – לא היו מוכנים להסדר הקבוע, בו כל מעמד נחשב לבעל קול אחד וכך דעתם נדחית בידי האצילים והכמרים. הם הקימו את האסיפה הלאומית ודרשו חוקה חדשה.

בחודשים הבאים שרר בצרפת רעב, לאחר שפגעי טבע גרמו לזינוק במחיר הלחם, שהיה מקור המזון העיקרי של בעלי ההכנסות הנמוכות. במדינה השתררה אנרכיה: פועלים רעבים התפרעו, עקרות בית צרו על המאפיות, איכרים צדו בעלי חיים ביערות של אדוניהם ושדדו שיירות שהובילו חיטה. אחרי נפילת הבסטיליה הסתערו איכרים על בתי אדוניהם, חיפשו את התבואות שלדעתם נאגרו בהם, שרפו אסמים ורצחו אצילים. האסיפה הלאומית החליטה על שוויון במיסים ופרסמה את "הצהרת זכויות האדם". בני משפחת המלוכה הוצאו להורג, כמו אלפים מבני המעמדות הגבוהים.

אלא שהמהפכה שקעה עד מהרה במרחץ דמים והפכה לדיקטטורה בראשותו של מקסימיליאן רובספייר, שהנהיג במוצהר משטר טרור בו הוצאו להורג 20,000 בני אדם – חלקם מהפכנים בעצמם. ביולי 1794 (שוב אותו חודש) הוצא להורג רובספייר עצמו. חמש שנים לאחר מכן מצאה שוב צרפת את עצמה תחת שלטון רודני: זה של נפוליאון בונפרטה. אחרי עשר שנים של הרס ושפיכות דמים, המהפכה נמוגה. זהו המודל של מהפכה המתחוללת בשל שילוב של דיכוי פוליטי עתיק יומין עם מצוקה קשה בזמן אמת.

המהפכה הצרפתית קיבלה השראה ממה שהתחולל בעשור הקודם מעבר לאוקיינוס האטלנטי: מלחמת העצמאות האמריקנית. גם זו התחוללה בשל מחלוקת על מיסים. בריטניה, ששלטה ב-13 המושבות האירופיות באזור אשר כונה (ועדיין מכונה) "ניו אינגלנד", הייתה שקועה בחובות. הפוליטיקאים בלונדון, שלא ששו להרגיז את בוחריהם, מצאו פתרון קל: להטיל מיסים על המושבות המרוחקות. בני המושבות תהו, הכיצד יכול פרלמנט בו אין הם מיוצגים, להורות להם מה לעשות בכלל ולגבות מהם מיסים בפרט. "אין מיסוי ללא ייצוג", טענו. במחאה על מיסוי התה, הטילו אמריקנים למימי נמל בוסטון 342 תיבות ובהן עלי תה. ב-1775 פרצה המלחמה.

שנה לאחר מכן, וכולנו יודעים באיזה חודש (יולי, כמובן), הכריזו נציגי המושבות בפילדלפיה על עצמאותן. הן קבעו: "מקובלות עלינו אמיתות אלה כמוכחות מאליהן, שכל בני האדם נבראו שווים, שהבורא העניק להם זכויות מסוימות שאי-אפשר לשלול מהם, וביניהן הזכות לחיים, לחרות ולרדיפת האושר. כדי להבטיח זכויות אלה, מוקמות בקרב בני האדם ממשלות, השואבות את סמכויותיהן הצודקות מהסכמתם של הנשלטים, ובכל פעם שצורת ממשל כלשהי הופכת הרסנית ביחס לזכויות אלה, הרי שזכותו של העם לשנותה או לבטלה, ולהקים ממשלה חדשה, שיסודותיה מושתתים על עקרונות אלה".

בפעם הראשונה בהיסטוריה הוכרזו עקרונות של שוויון וזכויות יסוד (לא לעבדים השחורים בהם החזיקו רוב האבות המייסדים), וחשוב מכך – נקבע שזכותו של העם להתקומם נגד ממשלה הפוגעת בזכויות יסוד אלו. האמריקנים לחמו למען עקרונות אלו, ניצחו ובשנת 1787 פרסמו את חוקתם – שוב, הראשונה מסוגה בהיסטוריה בכך שקבעה יסודות מוצקים לשיטת ממשל שמטרתה המרכזית היא למנוע רודנות. כיום זוהי שיטה מיושנת ובעייתית, הנושאת באחריות לחלק משמעותי מן הקשיים הנוכחיים של ארה"ב, אך אין בכך כדי לפגוע בחשיבותה ההיסטורית העצומה – לאמריקנים ולעולם כולו. זהו המודל של מהפכה המתחוללת בשל תחושה צודקת ועמוקה של דיכוי מצד שליטים מרוחקים ומנותקים, כאשר המניע המיידי הוא שוב כלכלי.

רוסיה של 1917 הייתה מדינה ענקית – 40% משטח אירופה ואסיה – אך מרבית תושביה היו איכרים בורים ודלים; בערים הלך וגדל מספר הפועלים קשי-היום. האחרונים היו הקרקע עליה נוצרו תאים-תאים של מהפכנים, שהושפעו מתורתו של קרל מרקס וביקשו לסלק את הצאר ניקולאי השני ואת הפרלמנט, ולהפקיד את השלטון בידי הפועלים. התבוסות במלחמה מול גרמניה גרמו בסוף 1916 לפרלמנט הצייתן למחות על מדיניותה הכושלת של הממשלה; הצאר פיזר אותו, ורבים מחבריו הצטרפו לשורות מתנגדי המשטר.

ושוב: המצוקה הכלכלית היא שהניעה את הגלגלים. בבירה פטרוגרד שרר רעב, אך הממשלה לא מיהרה לפתור את הבעיה. בתחילת 1917 הכריזו פועלים בעיר על שביתה ויצאו לרחובות; החיילים סירבו לירות בהם. פרלמנטרים מתונים וקומוניסטים קנאים הקימו יחדיו ממשלה זמנית, אשר הדיחה את ניקולאי. חודש לאחר מכן חזר לרוסיה ולדימיר איליץ' לנין, במשך חצי שנה ביסס את כוחם של אנשיו ברחבי רוסיה ובנובמבר 1917 השתלט על פטרוגרד. הממשלה החדשה חתמה על הסכם שלום קשה ומשפיל עם גרמניה, ניצחה במלחמת אזרחים נגד תומכיו של הצאר ופתחה במרחץ דמים של מתנגדיה. שוב, עריצות אחת הוחלפה באחרת – שעד מהרה, תחת יוסף סטלין, הפכה להיות אחת הנוראות ביותר שידע העולם.

סופה של ברית המועצות בא גם הוא – לא תופתעו לשמוע – בשל מצוקה כלכלית. בשנותיה האחרונות היא עמדה, למרות (ובעצם בגלל) עוצמתה הצבאית, על סף פשיטת רגל. למדינה היו טילים, אבל לתושבים לא היו גרביים. נשק גרעיני היה בשפע; לחם – הרבה פחות. חיילים נשלחו לבסיסים ברחבי העולם, בעוד בני משפחותיהם הצטופפו בדירות מתפוררות. המלחמה באפגניסטן והניסיון להתמודד במרוץ החימוש עם ארה"ב, רוקנו את קופתה. הדיכוי הפוליטי והמחסור הכלכלי היכו גם בבעלות בריתה של מוסקבה, והנשיא מיכאיל גורבצ'וב לא מנע מהן להסתלק בזו אחר זו מן הגוש הקומוניסטי. בדצמבר 1991 הגיע תורה של ברית המועצות עצמה. אבל גם כאן, כמו בצרפת 200 שנה לפני כן, הניסיון הקצר בדמוקרטיה הסתיים בחזרה לשלטון רודני.

ההמונים יתקוממו כאשר לא יהיה להם דבר להפסיד, מלבד כבליהם – צפה מרקס. הוא צדק, פעמיים. ב-1917 התוצאה של ההתקוממות הייתה נטילת השלטון בידי חסידיו. למרבה האירוניה, ב-1991 התוצאה הייתה של נטילת השלטון מידי מי שהתיימרו להיות ממשיכי דרכו. עשור לאחר מכן, השליטה נפלה לידיו של ולדימיר פוטין – האיש הדומה ביותר לצאר שראתה רוסיה מאז אותם ימים רחוקים בפטרוגרד. זהו המודל של מהפכה המתחוללת בשל שילוב של להט אידיאולוגי, רעב ומחסור – ובסופו של דבר רק מעמיקה עוד יותר את הבעיות שאפשרו אותה.

ב-17 בדצמבר 2010 הצית את עצמו רוכל תוניסאי, מוחמד בועזיזי, במחאה על החרמת הדוכן הבלתי-חוקי שלו. הפגנות תמיכה בו הובילו להתנגשויות עם כוחות הביטחון, אשר החריפו עוד יותר את המחאה – וחוזר חלילה. בינואר 2011, כאשר סירבו החיילים לירות במפגינים, נפל משטרו של הנשיא זיד אל-עבידין בן-עלי. חודש לאחר מכן הפילו המוני מצרים את הנשיא חוסני מובארק. באוקטובר 2011 חוסל בידי מורדים הרודן הלובי מועמר קדאפי. בנובמבר הגיע תורו של נשיא תימן, עלי עבדאללה צאלח. בין לבין, במארס 2011, פרצה בסוריה התקוממות שהפכה למלחמת אזרחים מן הקשות שידע העולם, אך בסופו של דבר ניצח בה הנשיא בשאר אסד.

לכאורה – נצחונות מרשימים לתנועות עממיות, לרוב חסרות הנהגה, שקמו מתוך מצוקה נגד רודנים מושחתים. אבל רק לכאורה, כי כמו במהפכות רבות אחרות – התוצאה הייתה לא פחות גרועה, ולעיתים אף יותר גרועה, ממה שקדם לה. במצרים עלו לשלטון האחים המוסלמים תומכי הקנאות והטרור, עד שסולקו בידי הצבא בראשותו של עבד אל-פתאח א-סיסי, שלמעשה החזיר את השלטון הטוטליטרי. לוב שקעה במלחמת אזרחים הנמשכת עד היום, תוך שהיא הופכת בימים אלו ממש לבסיס טורקי. תימן – כמה לא מפתיע – נקרעה אף היא במלחמת אזרחים, שחוללה אסון הומניטרי נורא. רק תוניסיה הצליחה לשמר את הדמוקרטיה, אם כי המצב הסוציו-אקונומי בה ממשיך להיות קשה.

האביב הערבי חולל תקוות גדולות לשינוי במדינות שהיו נתונות זמן רב כל כך תחת שלטון דכאני ונצלני, אבל כגודל הציפיות – כך גודל האכזבות. המדינות שחזרו לרודנות עוד היו בנות מזל, בהשוואה למדינות בהן מאות אלפים נהרגו ומיליונים נעקרו מבתיהם. זהו המודל של מהפכה המתחוללת בצורה אותנטית מלמטה, בראש ובראשונה בשל המצב הכלכלי, אך נכשלת במחיר נורא.

יש עוד שני מודלים שעלינו להזכיר בקצרה, לפני שנפנה למקרה של ישראל. האחד הוא של גרמניה, בה קרסה רפובליקת ויימאר והנאצים עלו לשלטון – בשל שילוב ייחודי של תבוסה משפילה במלחמה, משבר כלכלי חסר תקדים, דמוקרטיה בלתי אהודה, מנהיגים כושלים, בחישה של הצבא בפוליטיקה וחוסר המעצורים של אדולף היטלר. מודל זה, למרבה המזל של העולם כולו, לא חזר על עצמו; ניתן לקוות שהלקח נלמד.

השני הוא של הפיכה צבאית, שרבות כמותה התחוללו לאורך המאה ה-20. הצלחתן של אלו תלויה במבנה החברה והשקפותיה ובמבנה הצבא והשקפותיו. הפיכה צבאית באה כאשר החברה מפולגת, דעת הקהל רדומה, המוסדות האזרחיים שבירים והם כושלים לחלוטין במילוי תפקידיהם. במקביל הצבא רוצה להתערב, הוא מאמין שזכותו ואף חובתו לעשות זאת, וסבור שהוא היחיד שביכולתו להציל את המדינה ולנהל אותה כראוי. בישראל לא תיתכן הפיכה צבאית, גם אם הגופים האזרחיים יילכו מדחי אל דחי – כי צה"ל הוא צבא העם, פשוטו כמשמעו. כל יהודי בישראל שירת/משרת בצה"ל בעצמו, יש לו קרוב משפחה כזה או שיש לו חברים כאלו. עיקר כוחו של צה"ל הוא אנשי מילואים, שהם אזרחים לכל דבר ולא יקומו נגד המוסדות הנבחרים. גם אנשי הקבע חיים בסופו של דבר בתוך חברה אזרחית ומהווים חלק בלתי נפרד ממנה.

חשוב לשים לב לעוד נקודה מכרעת בכל ההפיכות אותן תיארנו: הן התחוללו נגד שליטים עריצים – לואי ה-16, ג'ורג' השלישי, ניקולאי השני, חוסני מובארק, מועמר קדאפי וכל היתר. במדינות דמוקרטיות לא היו הפיכות עממיות, אלא הפיכות צבאיות (למשל: לבנון, יוון, ברזיל וארגנטינה) – וכאמור, ישראל חסינה מפני רעה זו. אז מה כן עלול להתחולל בישראל? מה שקרה ואף קורה בדמוקרטיות אחרות: מהומות אלימות, ביזה, מרי אזרחי. למשל: המחאה נגד המלך ליאופולד בבלגיה ב-1951, תנועת זכויות האזרח והמחאה נגד וייטנאם בארה"ב בשנות ה-60 וה-70, מרד הסטודנטים בצרפת ב-1968, מהומות נגד משפחת המלוכה בהולנד ב-1980, מהומות בארגנטינה בשל מחסור במזון ב-1989, המהומות על-רקע חברתי-כלכלי בבריטניה ב-2011, וגל ההפגנות והאלימות בארה"ב בחודשים האחרונים.

מה שאירע השבוע ליד בית ראש הממשלה עלול להיות רק הסנונית הראשונה. יותר ויותר אנשים מאבדים את פרנסתם בשל הקורונה, והשבר הכלכלי הוא בראש ובראשונה באשמת הממשלה. בני אדם מיואשים עלולים לנקוט צעדים נואשים. אזרחים המרגישים שמדינתם הפנתה להם את עורפה, עלולים ליטול את החוק לידיהם. מי שרואים את ממשלתם אטומה ועוסקת בפוליטיקה קטנונית ובאינטרסים אישיים של חבריה, עלולים שלא להישמע לה. וכאמור, כל זה בא על-רקע קיטוב פוליטי מעמיק, דה-לגיטימציה הדדית של חלקי המערכת הפוליטית, ואישי שלטון – ובראשם ראש הממשלה – היוצאים נגד עמודי התווך עליהם נשען הבית המשותף שלנו.

התחזית הקודרת הזאת איננה גזירת גורל, והלוואי שנתבדה. לא מאוחר מכדי לבלום על-פי התהום: להציג תוכנית מקצועית, מעשית ומיידית להצלת המשק ולסיוע לנפגעים מן המשבר; למנות את האנשים המתאימים ביותר לטפל הן בצד הבריאותי והן בצד הכלכלי; לפרוס בפני הציבור מידע מפורט ואמין כבסיס למגבלות המוטלות עלינו; להשעות כל עיסוק פוליטי שאיננו חיוני למאבק בקורונה; להפסיק את ההסתה מכל הכיוונים נגד אישים, גופים ומערכות. האחריות לכך - הן במישור משבר הקורונה והן במישור תחושות הציבור - מוטלת בראש ובראשונה על בנימין נתניהו. הוא מסוגל לעשות זאת; אבל ממש לא בטוח שהוא רוצה.