עד היום היה הדיכאון
ברירת המחדל של קיומי.
לקום בבוקר בלי שום חשק ליום חדש
אפרורי, מדכא בעליל,
שבו החדר שלי הפוך
וכל מי שאפגוש
שונא אותי בלבו
ורק מראה את ההפך.
אבל הבוקר, הבוקר הנוראי הזה
שבו שוב הייתי בטוחה
שאין לי שום זכות
לחיות על פני אדמות
פתאום הרגשתי את אהבת הבורא בלבי
את אהבת הבורא אלי
ולא יכולתי להמשיך לחשוב
כיצד אקפד את חיי במו ידי
אם הבורא ברא אותי באהבה רבה כל כך
הרי זו תהיה כפיות טובה
הרי הוא כל כך רוצה בטובתי
הרי הוא שלח לי את הבעל הכי טוב בעולם
ונתן לי ילדים מקסימים
ובית נפלא
ופרנסה טובה
ובגדים יפים
וכישרון, כן כישרון
שגם אותו איני יודעת להעריך
ואת כל זה אני מבזה
כאשר אני נופלת נופלת נופלת
עמוק כל כך לתוך הדיכאון
מדמנה דחוסה כל כך
בצער, בדם, בייסורים
שבה אין שום פתח יציאה
אין אפילו שום חלון
שממנו אפשר לראות את האור.
אלא שהיום, בפעם הראשונה בחיי,
יכולתי להרגיש את האור בתוך לבי
בה בשעה שהרגשתי את הדיכאון הקשה
והאור אט אט החל לשטוף את כל מהותי
והשתלט על אברי
על גופי
על רוחי
על נשמתי
ויכולתי לבוא ולשבת כאן מול המחשב
ולכתוב את היציאה שלי מתוך הנורא מכל
מתוך החידלון האיום
מתוך החושך הכבד
אל האור הנפלא, אור הנגוהות של הבורא
שמאיר בי עכשיו
כמגדלור ענק
המטיל את אורו על כל סביבותיו
והאור נעשה עכשיו
אישי יותר פתאום,
בהיר יותר פתאום,
ואפשר לנשום,
ואפשר לפקוח את העיניים,
ואפשר לראות את יופי הבריאה
במקום את הסחי והמאוס
שנהגתי לראות קודם.
אשרי שזכיתי בך, הבורא,
אשרי שזכיתי לראות ולדעת ולהרגיש
את עובדת קיומך הבלתי מעורער בתוכי
את החוזק הנפלא שאתה מעניק לי
בעצם שהותך בתוכי
המפזרת כל עצב, כל דיכאון, כל ספק
הופכת אותם לאור נגוהות נפלא ענק
השולט על כל היקומים.
