עקרון השרידות האנושי הוא לא מקור הרצון להשמיד את האויב שהם בני אדם, אלא גם מקור קידוש חיי אדם שהרי אם האדם קדוש אסור להשמידו. את הקונפליקט בין שתי נגזרות אלה של עקרון השרידות לא יִישבו בני-אדם למרות מאמציהם של פילוסופים מומחי אתיקה רבים. קידוש חיי אדם מצוי גם בתרבויות דתיות, שקיים בהן מקור-סמכות טרנסצנדנטי,¹ וגם בתרבויות לאומיות ופוסט-לאומיות שבהן מקור הסמכות הוא העם, האזרחים או המדינה. גם בתרבויות סוציאליסטיות, המעניקות את הסמכות לקולקטיב – המעמד, המפלגה, הקיבוץ – וגם בתרבויות הומניסטיות הרואות באדם היחיד באשר הוא את מקור הסמכות. בתרבויות הלא-הומניסטיות מקור הסמכות מבטל את הקדושה של חיי אדם מסוימים – "בני חושך", וכך הוא מיישב במידה מסוימת את הקונפליקט הנ"ל. בתרבות הומניסטית קדושת חיי אדם היא ערך עליון שאסור לבטלו, אבל היסטורית הוא תמיד התבטל כשהופיע אִיום על ההומניסטים.

לפרדוכּס ההומניסטי יש ביטוי לא רק בתחומי הביטחון אלא גם בַתחום הפלילי. ברוב החברות הדמוקרטיות בוטל עונש המוות לרוצחים, גם לרוצחים אכזריים ביותר, אף כי מעשי רצח פוגעים בשרידות המערכת הפוליטית, כפי שכתבו הפילוסופים של "האמנה החברתית" במאה ה-17.

בין מלחמת וייטנאם בשנות השִשים והשבעים ובין מלחמת המפרץ הפרסי בשנות התשעים של המאה העשרים, התחזקה מאוד התרבות ההומניסטית בארצות-הברית. אחת הסיבות לכך היה הלם וייטנאם. לכן הציבו מתכנני מבצע "סופה במדבר" לעצמם מטרה אסטרטגית: צמצום מספר החיילים האמריקנים והאזרחים העירקים שייהרגו. מטרה לא להרוג אזרחי אויב לא הייתה מקובלת עד אז. בתורה אף נקבע צו להשמיד את כל שבט עמלק ולא רק את הלוחמים. בשנת 614 כבשו הפרסים את ירושלים מידי האימפריה הביזנטית וטבחו עשרות אלפי אזרחים. בשנת 1945, כשברור היה כי גרמניה הנאצית הובסה במלחמה, הפציצו מטוסים אמריקניים ובריטיים את העיר הגרמנית דרזדן והטילו עליה 3,900 טון חומר נפץ. 25,000 אזרחים נהרגו. אחרי חצי שנה הטילו מטוסים אמריקניים פצצות אטום על הערים היפניות הירושימה ונגסאקי והרגו ביחד בין מאה ועשרים למאתיים ועשרים אלף נפש.

אזרחים אמריקנים רבים הפגינו נגד מלחמת המפרץ הראשונה (1990) לפני שפרצו הקרבות. שיקולי שרידות פוליטיים של הנשיא ג'ורג' בוש האב ושל מקבלי ההחלטות האמריקנים קיזזו את המגמה ההומניסטית, וארצות-הברית לא רק יצאה למלחמה אלא גם הפגינה נכונות להרוג אלפי חיילים עירקים, ואכן עשרות אלפי עירקים נהרגו. טייסים אמריקנים שהטילו פצצות חכמות על בונקר בבגדד, הרגו עשרות אזרחים שהסתתרו בו. אירוע זה הסעיר את הרוחות בארה"ב ומקבלי ההחלטות לא שלחו טייסים להפציץ עוד בונקרים צבאיים שבהם הסתתרו גם אזרחים. הם לא היו מעוניינים לספק למיעוט ההומניסטי תחמושת למאבק נגד הממשל.

גם בישראל התחזקה מאוד התרבות ההומניסטית. ממלחמת העצמאות ועד מלחמת יום הכיפורים קולו של המיעוט ההומניסטי לא נשמע, אף שביצעו מעשים רבים של פגיעה בטוהר הנשק, לא רק במלחמת העצמאות אלא גם במבצע קדש ובמלחמת ששת הימים. במהלך דיכוי הטרור בעזה בשנים 1970–1972 הרגו כוחות צה"ל פלשתינים רבים והארץ לא רעשה אף כי מפקד העיר עזה תת-אלוף יצחק פונדק התלונן על אלוף הפיקוד אריאל שרון ואף כינה אותו "רוצח". ארגוני הטרור חוסלו, עשרות אלפי עזתים יצאו לעבוד בישראל ובעיר עזה הייתה פריחה כלכלית. מאז לא הצליח צה"ל להתגבר על שום גל טרור מבלי לשלם בחיי אדם רבים ובוויתור על מטרות לאומיות. בעקבות האינתיפאדה הראשונה חתמה ישראל על הסכם אוסלו כדי להפסיק את הטרור. בעקבות האינתיפאדה השנייה היא ברחה מגוש-קטיף. למרות המחיר הכבד הטרור לא גווע.

באינתיפאדה הראשונה, בסוף שנות השמונים ובתחילת שנות התשעים, כפו ההומניסטים הישראלים, במנהיגות יוסי שריד, שורת משפטים למפקדים שפגעו לכאורה בטוהר הנשק, אף שמעשיהם היו הרבה פחות חמורים ממה שנחשב נורמלי לפני מלחמת יום הכיפורים. המשפט המפורסם ביותר היה של אל"ם יהודה מאיר, על שביצע את הנחיית שר הביטחון יצחק רבין ושבר את העצמות למסיתים באזור שכם. אף מסית לא נהרג. יהודה מאיר סולק מצה"ל והורד לדרגת טוראי. זה היה נצחונו הגדול ביותר ואולי היחיד של יוסי שריד בחייו. בשנים 2016–2017 הגיעו הדברים למלחמת תרבות בפרשת אלאור אזריה, שניטרל מחבל פצוע וחמוש שפעל במשימה להרוג את אלאור וחבריו. הפעם הובילו את ההומניסטים שר הביטחון בממשלת הליכוד רב-אלוף בדימוס משה ('בוּגי') יעלון והרמטכ"ל גדי איזנקוט. השניים פעלו לא לאחר מעשה אלא לאחר שהפלשתינים פרסמו צילום של המעשה. מכאן שמדובר לא במהלך ערכּי אלא של יחסי ציבור לנטרל איומים על יוקרתם של שר הביטחון והרמטכ"ל.

ההומניזם התחזק גם בארה"ב וגם בישראל בעקבות כישלון האמריקנים במלחמת וייטנאם וכישלון ישראל במלחמת יום הכיפורים, במלחמת לבנון הראשונה ובשתי האינתיפאדות. כישלונות אלה הניעו "מרד בשר התותחים" – צעירים המועמדים להילחם; לוחמים שחזרו "שרוטים" משדות הקרב עם תחושה שהקריבו אותם לשווא, שהמנהיגים אינם מבינים את הוויית הצבא והמלחמה ושהמפקדים הבכירים אינם די מקצועיים; הוריהם וקרוביהם של הלוחמים ושל המועמדים לגיוס וכן מפקדים שכשלו, שאינם מוכנים להודות בכך ובורחים אל ההומניזם. כך הרחיבו הכישלונות מאוד את המיעוט ההומניסטי שפעל גם במלחמות הקודמות אך קולו כמעט לא נשמע.

כך לדוגמה כפה על ישראל ארגון "ארבע אימהות" את בריחת צה"ל מדרום לבנון בשנת 2000. הארגון קם ב-1997 בעקבות אסון המסוקים שנגרם עקב תִפקוד לקוי של חיל-האוויר. האסון לא נחקר עד תומו למרות יוקרתו של חיל-האוויר כַזרוע המבצעת תחקירי עומק אמיתיים. רבים הצטרפו ל"ארבע אימהות", לא משיקולים הומניסטיים אלא משום שצה"ל תִפקד ברמה ירודה גם במלחמת לבנון הראשונה בשנת 1982, וגם בשבע-עשרה השנים מאז אותה מלחמה עד שברח משם. בשנים אלה קם בחסות תפקודם הלקוי של צה"ל ומערכת הביטחון – לרבות ראשי הממשלות, שרי הביטחון והרמטכ"לים – ארגון החיזבאללה שהצליח להגיע לאיזון אסטרטגי והרתעה הדדית עם צה"ל. ראש הממשלה ושר הביטחון אהוד ברק שיזם וארגן את הבריחה (שבעיניו עד היום הייתה פינוי), בניגוד לדעת חברי המטה הכללי, הבין את רצון רוב הישראלים להסתלק משם, וכך פעל. הוא הוכשל על-ידי תפקוד לקוי של פיקוד צפון, והפינוי המתוחכם מדי של ברק הפך לבריחה של האלוף גבי אשכנזי. כך הוענק לחיזבאללה ניצחון אדיר. אהוד ברק התפאר בכך שאף חייל ישראלי לא נפגע בפינוי. זה היה שימוש פוליטי מתוחכם בערך ההומניסטי של קדושת חיי אדם למרות שלא הוא ולא רוב הבורחים והתומכים נמנו על הגרעין ההומניסטי הקשה והזעיר בישראל.

מסקנה: ההומניזם משתמש בהלם המלחמות הכושלות כדי להפיץ את עקרונותיו, אבל אין הוא משנה באופן יסודי את הנטייה הבסיסית של הפּרט ושל המערכת להשמיד אִיומים בתנאי שהמחיר לא יהיה גבוה. דוגמה לכך היא מלחמות ארה"ב "ההומניסטית" באפגניסטן, בעירק ובסוריה בעידן הפוסט-וייטנאמי וההומניסטי. מכאן שהכֶּשֶל הצבאי הוא מנוֹע להומניזם.

בתרבות הומניסטית יש לתחושת הצדק המוסרי ביטוי לא רק בדבריהם של יפי-נפש ועסקנים פוליטיים אלא גם בחוק, בתרבות ובמעשה המשפטי ובמעשיהם של מקבלי ההחלטות הפוליטיים והצבאיים, שרובם אינם משתייכים למחנה ההומניסטי האוטנטי. כך לדוגמה 'בוגי' יעלון היה שר הביטחון מטעם הליכוד, שהיא מפלגה לאומית ורוב חבריה הצדיקו את פעולתו של אלאור אזריה, התנגדו להסכם אוסלו ולפינוי גוש-קטיף, ולמרות זאת גרם יעלון יותר מכל אדם אחר למשפטו של אזריה ולכניסתו לכלא. בתרבות ההומניסטית קיים מתח מַתמיד בין השאיפה להשמיד את האויב כדי להבטיח את השרידות הפיסית ובין ערך קדושת חיי-אדם שנועד להבטיח את שרידות ערכֵי הצדק המוסרי.

בראיון שהתפרסם בירחון קציני צה"ל "סקירה חודשית" ב-1990, אמר ראש אגף כוח אדם בצה"ל האלוף רן גורן: "תהיה זאת טעות להגדיר שמירת ערכים כמכשול, כשם שאין להגדיר את דיכוי האינתיפאדה תוך שחיקת ערכים כהצלחה. מחשבות כאלה עלולות להוביל לוויתור על ערכים נעלים, שהם יסוד קיומם של צה"ל ושל עם ישראל". באמירה זאת הראה הקצין הממונה על תרבות החיילים בצה"ל שהוא או תועמלן צבוע או אינו מכיר את היסודות של צה"ל שהוקם תוך כדי מלחמת העצמאות. באותה מלחמה ביצע ארגון ה"הגנה" – שהפך אחרי הכרזת העצמאות לצה"ל – מעשי טבח למכביר. נזכיר שניים: הטבח בעין זיתון במאי 1948 במסגרת "מבצע יפתח" והטבח בלוד בחודש יולי במסגרת מבצע "לר לר" ("דני"). את שני מעשי הטבח האלה ביצע הגדוד השלישי של הפלמ"ח, שהיה מורכב מהכשרוֹת להקמת קיבוצים שעברו אינדוקטרינציה הומניסטית, ומפקד שני המבצעים האלה היה יגאל אלון. קצין המבצעים של אלון בפרשת הטבח בלוד היה יצחק רבין, לימים רמטכ"ל, שר ביטחון וראש ממשלה, המזוהה בעיני רבים עם הסכם אוסלו ומכונה "איש שלום".

הפתרון של גורן, מפקדיו וחבריו היה להתעלם מאותם מעשים כדי לא ללכלך את מבַצעיהם, את צה"ל ואת מדינת ישראל. ההתעלמות מנעה הפקת לקחים ומניעת מעשים כאלה בעתיד וגם הראתה שאין הם אנשים ערכּיים, כדבריהם, אלא תועמלנים וקרנפים.

____________

בשבוע הבא: מיתוסים להסתרת מידע, שטיפת מוח
• "תורה שבכתב" ו"תורה שבעל-פה" בתחום הביטחוני
• האמת הביטחונית מוצנעת בתחום "התורה שבעל-פה"
• המעבר מצַיִד וליקוט ללחימה מאורגנת
• כישלונותיו של נפוליאון והמיתוס עליו
• אופְיָם השקרני והצבוע של ההומניסטים
• מאבקה של אוניברסיטת תל אביב בחשׂיפת האמת הביטחונית
• פרשת גלעד שליט כמשל