את יהודה הכרתי בשנת 1968 כמורה צעיר בישיבה התיכונית 'מרום ציון' בירושלים. הוא לימד מתמטיקה ופיזיקה, אני לימדתי היסטוריה ואזרחות והתחברנו. אהבתי את סיפוריו, את חוש ההומור ואת הנינוחות שהפגין בסביבתו. אני כבר נשוי, הוא עדיין רווק.

את אסתר רעייתו לעתיד הכרתי עוד לפניו בנסיבות אחרות. אסתר הגיעה לישראל לשנת לימודים במכון גולד להכשרת מורים לתפוצות בשנת 1966. אני הייתי המדריך האחראי על חיי הפנימיה. אסתר הייתה סטודנטית חברותית, דעתנית ובהחלט ידעה מה היא רוצה. את יהודה הכירה רק כשעלתה לארץ בשנת 1969.

כשחזרנו משליחות חינוכית בשנת 1975 גילינו שיהודה ואסתר גרים לא רחוק מאתנו בשכונות החדשות של צפון העיר. הילדים שלנו ושלהם למדו יחד בבית ספר פרדס והלכו יחד לסניף שנר"א של בני עקיבא. הם השתתפו בשמחותינו ואנחנו בשלהם. עד היום אני שומר את המתנה שקבלו אורחי משפחת וקסמן בבר המצווה של נחשון הי"ד - פרקי אבות עם פירוש קהתי. הילדים, כל אחד בתורו, התגייסו לצבא. מסלול ידוע ומקובל. ואז נפוצה השמועה על היעלמותו של נחשון שהתחלפה לידיעה הנוראה על חטיפתו. יחד עם כלל ישראל חרדנו לגורלו ויחד כאבנו על הרצחו.
בימי השבעה ראינו אותך יהודה בגדלותך ובמלוא כוחך המוסרי. יחד עם אסתר הפגנתם שקט, איפוק ואמונה שהפעימו את כולנו.

וכשקמתם מהשבעה תיעלתם את עצמכם לעשיה ציבורית וחינוכית שלא פסקה גם כשלא היית בקו הבריאות. נהנינו לראות אותך משחק בהצגות שאותן גם ביימת ומידי פעם יצא לנו להיפגש. בכל המפגשים הפגנת חום, ידידות ואופטימיות. אני זוכר שפעם נפגשנו באקראי ברחבת המרכז המסחרי ברמת אשכול ומאי שם הופיע כתב הטלוויזיה משה נוסבאום. התחבקתם ארוכות וניכרה החברות האמיתית והחמה שנוצרה ביניכם.

עקבנו בדאגה אחרי ההידרדרות במצב בריאותך. ביקרנו אותך בנוה עמית וכשהיית מאושפז בהדסה. החיוך, ההומור והאופטימיות היו חלק בלתי נפרד מאישיותך גם שם. ועכשיו נפגשת מחדש עם נחשון, היושב, ללא ספק, תחת הדום כיסא הכבוד. התחבקתם והתנשקתם כאילו אין קורונה.
ויש לי בקשה צנועה: גש נא יחד עם נחשון לחבורת האראלים הסובבת את כיסא הכבוד ובקש מהם: אנא אמרו לכבודו - הרף. די. שחרר. גם מריבות אין סוף בתוכנו, גם מגיפה בגזירת שמים. האם לא הגיע זמן לקצת שקט, קצת מנוחה בארצנו? נוח בשלום חבר יקר.