איפשהו הלכנו לאיבוד. אנשים כמוני שנראים כמוני ושייכים בעיני מתבונן מהחוץ למה שמכונה "המגזר". פעם, רק קבוצה אחת נקראה המגזר. זה אולי במקרה ואולי לא שהטור הזה יוצא דווקא בימי בין המצרים. הימים שכולנו, לפחות במגזר הדתי, מדברים על אהבת חינם ועל שנאת חינם, על חשבון נפש, על קמצא ובר קמצא.

אלו אותם ימים שבהם הגעתי לפני כשנתיים לירושלים לסוף שבוע יחד עם רעייתי. הגענו לבית הכנסת במלון שהיה סגור. היינו רק אנחנו בלי הילדות, וזו הזדמנות די נדירה ששנינו הולכים יחד לבית הכנסת ונמצאים מתחילת התפילה ועד סופה בלי הפרעות. הפנו אותנו אל אולם מרכזי שבו נערכו תפילות השבת של חתן בר מצווה מה"מגזר". מישהי מקרובי המשפחה עמדה בפתח ובלמה את כניסתי. "המקום מיועד רק לבני המשפחה" הבהירה. אבל אני רוצה רק להתפלל וזהו", ניסיתי להסביר. "לא. יש מקומות אחרים שתוכל ללכת אליהם", ענתה. ואז בארוחת השבת בחדר האוכל הסמוך לחדר האוכל של שאר אורחי המלון, הילד נשא דרשה על תורת ישראל אהבת ישראל וארץ ישראל. דרשה שכתב לו אחד האורחים. אולי בעלה של האישה שסילקה אותי. מי יודע? כן, אנחנו טובים במילים. במעשים? נו - יש מקום לשפר עוד.

ודווקא בימים האלו כשכולם בחופש, אם זה הילדים שבחופשה מתוכננת, אם זה הורים שצריכים לג'נגל בין חופשת קורונה, ובין ל-איך קוראים לדבר הזה שכבר שכחנו - עבודה. דווקא בימי החופשה האלו כשבפתח שנת הלימודים הבאה ולא ברור לנו איך היא תיראה בכלל. דווקא בימים האלו, כשאני ועוד הורים ומורים בבית הספר אלפסי התאמצנו שבית הספר ימשיך לעוד שנה. ואז נראה. דווקא בימים האלו התחושה של ללכת לאיבוד במרחב הישראלי מתחזקת.

אני מבטא את מה שאני חש ואומר מזה זמן רב. אנחנו עולם הולך ונעלם. אנחנו - אני מתכוון לבני דורי ולאלו שגדלו איתי באותם מסגרות. הנה הצגה עצמית קצרה של חיי הצעירים - למדתי בבית הספר הממלכתי דתי בן עטר. עם הניהול המיתולוגי של שוש לידני באותו בניין שרק נס משמים מחזיק אותו עומד עד היום. עם מורות בכיסוי ראש ועם מורות ללא. תמיד המורה לספורט התהלכה ללא כיסוי ראש. עניין אותי תמיד - למה יוצא שדווקא המורות לספורט בבתי הספר הדתיים היו ללא כיסוי ראש? וכיסויי הראש של אז היו פחות מרשימים ממה שקורה היום בסצנת כיסויי הראש. גם צניעות עולה יקר. ואף פעם לא חשבנו שמישהי פחות דתייה כי אין לה כיסויי ראש, ואף פעם לא חשבנו שזה ישפיע לרעה על הילדים.

משם זה היה ברור לי שאני עובר לבית ספר אפלמן. זאת אומרת עוד היו בי ספקות, ללכת לבית ספר מקצועי טכנולוגי, כי שם יותר נוח וגם מקבלים משכורת כתלמיד. השמועות אמרו גם שמי שלומד בפריקלאס/קמ"ג מתקבל לעבודה שם לאחר הצבא. אבל בפעם ה-אולי בודדת שאחי הגדול באמת התערב במה שנוגע אליי, הוא פסק "לא יקום ולא יהיה, אתה תלך לבית ספר רגיל ללמוד ולעשות בגרות". הייתה עוד פעם אחת שהוא התערב וזה היה כאשר ילד אחד ביסודי היכה אותי סתם כך ללא סיבה. אחים גדולים פתרו בעיות שלהורים שלנו אפילו לא היה מושג מהם.

בכל אופן, עברתי לבית הספר אפלמן. אחרי שתי כיתות לשכבה בבית הספר היסודי, גדלנו לכדי חמש כיתות בשכבה ז'. השמועות אמרו שיש עוד כיתה אחת עלומה של עולים, אבל איש לא ידע מי הם ואיש לא ידע מי מחנך אותם. ברור שמישהו חינך אותם יש גמול חינוך הרי. מי יוותר על זה? הגדירו אותנו ככיתת מצוינות, ורק השגחה עליונה דאגה שאני אהיה בכיתה הזו למרות שלא התאמתי לה מבחינת הציונים.

והיה ברור לי שלא כולם דתיים כמוני, או אולי חילוניים כמוני. והאמת, גם אני עדיין לא גיבשתי אז את תפיסת עולמי. היו בנות ששמו חצאית לפני הכניסה לבית הספר, והיו כאלו עם חצאית נגררת על הרצפה. וידעת אם מישהו שם כיפה גם מחוץ לבית הספר, לפי מספר הסיכות שהיו לו בראש. עם שתי סיכות בכיפה זה מספיק חזק, עם סיכה אחת או בכלל בלי סיכה, זה כבר עניין של מצב רוח. אלו ששמו סיכת ראש של סבתא היו עניין למחקר אחר. והיו לנו סיכות מצבע כסף ולא שחורות כמו היום, ובטח לא כיפות עם שלל סגנונות וצבעים וגדלים. ומה שמעניין שבחלוף השנים דווקא אלו שהמורים החזיקו מהם "תלמידי חכמים דאז" עזבו הכל, ואלו שלא, הפכו להיות שומרי מצוות קלות כחמורות.

"אבן מאסו הבונים.."

וגם אני רצתי במגרש הכדורגל (לפחות כאשר בחרו בי), כשביד אני מחזיק את הכיפה שנפלה מהראש. וגם אני הלכתי לא פעם לשרת (או אב הבית) לבקש כיפה, כי את שלי שכחתי. וברור היה לנו שיש ילדים אצלנו בכיתה שלא שומרים שבת כהלכתה, ויש ילדים שהגיעו מהאליטות הישנות, להלן בני מורים ומנהלים מאותם אלו, שהולכים לסניף המקומי של בני עקיבא לפעילות שבת. מקום שהייתי צריך להביט בו רק מבחוץ, כי לא התאמתי למגזר. ואם לא נכנסים, אז מבקרים, תרתי משמע, מבחוץ. את השונות ביני לבין חובשי כיפה סרוגה אחרים, הרגשתי רק במקומות האלו שהיו שייכים לכיפות הסרוגות של פעם - המפד"ל הישנה. אלו היו מקומות קטנים ובודדים בדימונה של אז. מורים ואנשי חינוך שהיו חלק מסניף המפד"ל המקומי. שחלקו את אותם המפגשים ואת אותם טיולי המשפחות.

הם דאגו תמיד שהילדים שלהם ייפגשו יחד אחרי הצהריים, אולי מתוך ציפייה כמוסה שהשידוך יגיע מהכי קרוב מהכי מוכר, אולי כי רצו לשמור עליהם מכל משמר. חלקו את אותם שיחות ואת אותם סמינרים ללימודים. גרו בשכונת נווה דוד או בשכונה לדוגמה בבתי הקרקע המכונים פטיו. נראו אותו דבר ונשמעו אותו דבר.

אליטה מתפתחת בתוך עיירת פיתוח. מנסים למצוא לעצמם חלל שבו יוכלו לשמור את עצמם מפגעי העולם שבחוץ. מהשכונות ממול, של השיכונים וההורים שלא מעורבים כמותם ושלא מבינים כמותם בחינוך הילדים. אותם הורים שלא מגיעים לאסיפות ההורים כי לא אכפת להם, אותם הורים שלא יעירו להם כשצריך למשוך לבן שלהם את האוזן כדי שילמד להקשיב בשיעור.

דימונה היא עיר שגם חינוך ממלכתי הוא לא באמת חילוני. הנה למשל בבתי ספר ליהמן וזינמן יש כמה עשרות תלמידים שמקיימים מנייני תפילה לתפילת מנחה, וכל חבר שאינו חובש כיפה ישלים מניין בשמחה אם יבקשו. כי איזה חילוני בדימונה לא צם ביום כיפור, לא חוגג מימונה, לא אוכל חומוס בפסח ואין לו סבא שהוא רב בית כנסת? ולא דומה חילוני בדימונה שמנשק מזוזה בכניסתו וביציאתו מהבית, לחילוני בתל אביב שאינו יודע הבדל בין סידור לחומש. המגזר העולה של אז - מפלגת ש"ס רק החלה את פעילותה בתוך עיירות הפיתוח, והאברכים שהתרוצצו בשכונה כדי לקרב את הילדים לתורה, היו אותם אברכים שגם היו השכנים שלך. אחר כך הם פעלו לגיוס ילדים לישיבות שהחלו לקום ברחבי הארץ.

המורכבות של הוצאת הילדים אל מחוץ לביתם ולעיר שממנה באו, הוא סיפור בפני עצמו. משברים, הצקות, הטרדות. ומצד שני כמה מקרים של חיים שנבנו אחרת ממה שיכלו להיות, בבתים קטנים וצפופים מבלי לתת תשומת לב לכל ילד, מבלי להילחם על פרוסת הלחם למחר בבוקר. אז, עוד לא הקימו את רשת החינוך אל המעיין ולא את גני שלהבת ולא גני חב"ד. אי-שם לפני 35 שנה. כולם למדו יחד וכולם שיחקו ביחד. עם כולם דיברנו אבל לא לכל הבתים הלכנו. לא הרשו לכל אחד להיות החבר של הבן שלהם.

שוב האליטה הישנה של מורים בכיפות גדולות סרוגות עם עיטורים בצד שקנו אצל מימון במרכז. עד היום, אני זוכר איך אבא שלי ז"ל סיפר לי לפני עשרים שנה בהתרגשות גדולה, שהוא קונה בית קרקע באזור של המורים. להתקבל ברגע אחד לקבוצה שרצית להתקבל אליה, שיהיה טוב לילדים שלך. לא משנה שהמחיר היה מופקע, שהבית היה הרוס והמוכר התנהג ברשעות כמו אחרון הסוחרים העזתים.

ואבא שלי עוד התפלא "אבל הוא רב"! אז זהו, שלא בדיוק. הוא רק עבד עם רבנים, וגם זה בסידור עבודה של סניף המפד"ל. גם העובדה שהבת שלו למדה איתי בשכבה לא הייתה צריכה לעלות בשיח בינו לבין אבא שלי. היא בחיים לא דיברה איתי, אפילו שלום לא הפטירה לעברי. היא אליטה ואני לא. ואז כשצריך לעזור לאבא למכור את הבית, אפשר למכור גם שקרים בחיוך יפה. אנחנו מכירים, אנחנו חברים. טוב שלא אמרה שאנחנו נשואים.

ואבא שלי שמח מאוד על הבית הזה. ולא שמדובר בשכונה הצפונית, אלא בבתי הפטיו שבשכונת נווה דוד היכן שהתגוררו המורים של בתי הספר הדתיים. בעלי תפקידים בעיר שקיבלו את הבתים בתמורה לכך שיבואו לנהל את הילידים שבדרום. ולא משנה שזה קרה כשכבר בגרתי והייתי משוחרר צבא. לא עזר לי ובטח לא לאחים שלי. ומה אומר לו? חלומות מתגשמים גם מאוחר, עבור חלקנו.

חלוצים של פעם

גדלנו כולנו באותו מקום. ראינו חבובוטף, והתווכחנו מי יותר חזק ברוס לי או צ'אק נוריס או אולי בכלל צ'ארלס ברונסון. שיחקנו כדורגל במגרש אספלט מלא בזכוכיות שבורות עם כדור מאולתר, שתינו מים ממטרות ישנות ככה ישר בשאיבה עם הפה, עלינו על אותם גדרות וגם לי וגם לחבר שלי שטיפסנו על גדר גן ישנה של גן ילדים נתפסו המכנסים, וגילינו שכח המשיכה, יש לו חוקים משלו לגבי ילדים. גם אנחנו הלכנו לבית הכנסת בשבת בבוקר ואז רצנו למגרש הכדורגל, גם אנחנו צמנו יום כיפור שלם אבל חשבנו כל היום איך פותחים את הצום בפלאפל של הרצל שפותח רק למחרת, ושאפילו במוצאי הפסח - שיכולה להיות שעתו הגדולה הוא אף פעם לא פותח. מישהו סיפר לי אז על פלאפל ירוק אחד בעיר באר שבע. אני אגיע אליו רק עשר שנים מאוחר יותר.

בדימונה של לפני שלושים שנה, שמענו על התנחלויות, ושמענו על מתנחלים. זה היה הרבה לפני שהם התנחלו בלבבות. כחלק מהשילוב שלנו איתם, ואותם איתנו, שלחו לכאן את השלפ"ים - שמיניסטים לעיירות פיתוח. שם התחלתי להכיר אותם ממש. קודם לכן, רק התארחנו בישיבת ההסדר בדימונה, לאכול ארוחת בוקר עם ביצה קשה. עכשיו כבר למדנו איתם, ישנו איתם בדירת השלפ"ים שלהם והכרנו זן חדש של ישראלים. אידאליסטים, חלוצים של פעם, עם ספר הכוזרי מתחת לזרוע, סנדלים וציציות. היו כאלו שהצליחו להתקבל למוסדות שלהם אי-שם ב"נתיב מאיר" בירושלים או מוסד אחר, ואולי הצליחו להגיע לחיים אחרים ממה שמכירים כאן בעיירות הפיתוח.


המפגש הישיר מולם הגיע שוב בשנה לאחר מכן עת הייתי חייל ברבנות הצבאית, והם היו הלוחמים והחיילים של ההסדר. בניגוד למפגש הנעים עם השלפ"ים, כאן לא הסתדרתי איתם מי יודע מה. שוב, זה היה שונה ממה שקורה היום כשרואים יותר ויותר בניש"ים וחיילי הסדר ברבנות הצבאית. אז, לפני יותר מעשרים שנה, תלמידי ההסדר ומתנחלים כמעט ולא הגיעו לרבנות הצבאית. הם העדיפו לעשות הכל חוץ מלשרת ברבנות הצבאית. העובדה שהם הרגישו יותר דתיים מהשאר, ושהיו להם רבנים שדאגו לעטוף אותם טוב לא עשה עימי חסד. פעם אחר פעם מצאתי את עצמי מתנהל בשתי חזיתות - אחת מול החיילים החילונים שלא הבינו מה אני רוצה מהם בפסח ובשבת, ובחזית השנייה מול חיילי ההסדר שחשבו שתפקידי הוא לעשות את מה שראש הישיבה שלהם רוצה שאעשה. אחד המפקדים הישירים שלי היה מי שהתגורר אז בגוש-קטיף, בן לציונות הדתית. לקח לו זמן להבין איך זה עובד עם "סתם דתיים" בלי הגדרה שלא גדלו איתך. ולקח לי זמן להבין את הראש שלו.

בשנת 2005 אחרי גירוש יהודי גוש-קטיף, המגזר הדתי לאומי התחיל לחזק ולהרחיב את התיישבותו גם במקומות שהם בתוך הקו הירוק. עיירות פיתוח כמו רמלה לוד ועוד ערים מעורבות שאנחנו מתחילים לאבד שם את השליטה, זכו לעדנה. וכיאה למגזר כזה, יש לו דרישות לא מעטות הנוגעות גם לחינוך מתאים. החינוך הממלכתי דתי שהיה בנמצא, לא היה החינוך שהם חשבו שהוא מה שמתאים להם. במילים אחרות - המורים שלימדו שם, שלמדו בסמינר למורים שנה או שנתיים, וידעו למשוך הדק היטב היטב הדק באוזני ילדים סוררים מהשיכונים, לא התאמו למגזר העולה. המורים שלימדו אותנו ילדי השיכונים לא התאמו לערכים של חינוך תורני איכותי, שדורש מורים שעשו עוד כמה דברים חוץ מלהתנשא על אלו שגדלו לידם, אבל לא הצליחו כמו הילדים שלהם.

אנשי חינוך ישנים שבזו לאימהות שלא זכו להלך בכיסוי ראש ובזו לאבות שלא זכו לכיפה סרוגה. צחוק הגורל, ממרחק השנים דווקא בניהם ובנותיהם של חלק גדול מאותם אנשי חינוך של פעם, התרחקו מהמסורת ומבית אבא, ואילו ילדי השיכונים נשארו קרובים לבית אבא. בבחינת "היזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה".

והנה מתפתחת לה אליטה בתוך אליטה. לתוך האליטה הזו של כיפות סרוגות ואנשי חינוך ותיקים בעיר דימונה שהגיעו לכאן לפני שלושים וארבעים שנה, שחשבו שהם הדתיים הלאומיים האמתיים, הם המפד"ל והם הדרך הנכונה, הגיע מגזר שהראה להם שיש טובים יותר. והם באמת טובים שבטובים. ואני אומר את זה בלי טיפת ציניות. באחוזי הבגרות, באחוזי הגיוס, בהתנדבות ליחידות מובחרות, בעובדה שערכים כמו ציונות, צבא ואהבת התורה והמולדת הם משהו שהם באמת גדלים עליו. לכו תבדקו את הביקוש לישיבה התיכונית והאולפנא בדימונה ותבינו. והאליטה הישנה ניסתה להיאבק, אך מהר מאוד מצאה עצמה מיישרת קו מנסה להידמות לטובים ומתחילה להיצמד למגזר הדתי לאומי שמצידו התחיל לקבוע את הטון.

אבל להיצמד למגזר כזה גם דורש את ההתאמות אליו והנה נולדה מילה חדשה - תורני, והנה נולד זרם חד בעיר דימונה של-חינוך תורני. חינוך שונה מה"ממלכתי דתי" בזה שיש בו הפרדה. קודם הפרדה. ויש בו גם יותר דגש ללימודי הקודש. אם כי על הסעיף זה עוד ניתן להתווכח. ולאט-לאט החינוך הממלכתי דתי התחיל להרגיש כמו שמרגיש מישהו עם כיפה סרוגה בתוך שטיבלך חרדי בבני ברק. בצד, לא רלוונטי ולא דתי כמו אלו שלידו. מעדיף להיות זה שנכנס לשטיבלך בלי כיפה וכולם עוזרים לו לחפש כיפה, מזה שנכנס עם כיפה סרוגה לשטיבלך ולא מבין למה לא מתחילים מניין למרות שהם כבר עשרה. עכשיו צריך לבחור - או חילוני או תורני.

עברו שלושים וחמש שנה והנה הכל מסודר מגירות מגירות. יש בתי ספר ממלכתי. יש בתי ספר תורניים של הבית היהודי, יש "שלהבת" של ש"ס ויש חב"ד ויש שילה שזה אגודה. ויש משהו די נעלם שנקרא "ממלכתי דתי" אותו מגזר שקיבל שלושה בתי ספר פעם - בן עטר, מקור חיים ואלפסי. זה כבר הפך לשניים ואולי יהפוך לאחד. מי יודע? ברוך השם, לפחות לכול אלו יש קייטרינג אחד. כמו תמיד האוכל פותר הרבה מחלוקות. ואנחנו צריכים להחליט מה אנחנו ולמי בדיוק אנחנו שייכים. מי החברות שיסתובבו עם הילדות שלנו והאם יקבלו אותן כמו שהן. האם אני צריך להתחפש כדי שהילדות שלי לא ירגישו שונות, והאם מישהו אחר צריך להתחפש כדי שאני לא אחשוש שהילדה שלו תקלקל את הילדה שלי?