אירוע בודד יכול לעצב מחדש את מדיניות החוץ של ארה"ב למשך עשרות שנים – לטוב ולרע. כך היו פיגועי 9/11, והקורונה עשויה להוביל לשינויים גדולים עוד יותר – סבור מייקל פוקס, לשעבר פקיד בכיר במשרד החוץ, במאמר ב-Foreign Affairs. כמעט כל תושבי העולם הושפעו מהנגיף – במישרין או בעקיפין. האתגר לעולם הליברלי גדול במיוחד, כפי שמפגינים מהלכיהם של ויקטור אורבן בהונגריה ושל המפלגה הקומוניסטית בסין. ואילו דונלד טראמפ מגביל הגירה ותוקף את סין, כדי להסיח את הדעת מכשלונו במאבק במגיפה.

ליברלים בינלאומיים טענו לאורך זמן, כי האתגרים הלאומיים הגדולים ביותר – כולל מגיפות ושינויי אקלים – הם למעשה בינלאומיים במהותם ומצריכים תגובה בינלאומית: דיפלומטיה, רב-לאומיות ועידוד מדינות להתמודד עם בעיותיהן המקומיות לפני שאלו יהפכו לבינלאומיות. וושינגטון לא עשתה זאת במשבר הנוכחי, ועליה לתקן במהירות את הטעות – משום שאם ארה"ב לא תפעל, אחרים ייכנסו במקומה וימשכו את העולם בכיוונים מסוכנים.

מעבר לדמגוגים ולרודנים, על הליברלים הבינלאומיים להתמודד עם ספקנים בעלי כוונות טובות. בארה"ב ובעולם יש הטוענים, כי התשובה למגיפה איננה לחזק גופים בינלאומיים אלא לתת להם כמה שפחות סמכויות, ולהתמקד בהבראה הלאומית. למעשה, הבראה כזאת לא תאריך ימים אם מדינות יתעלמו מן הבעיות שמחוץ לגבולותיהן. פוקס טוען, כי בניגוד לאחדות שיצרו אירועי 9/11, הרי שתגובתו של טראמפ לקורונה יוצרת פלגנות ומחלוקת; לכן, השינוי ההכרחי במדיניות החוץ מצריך ממשל חדש.

כיצד צריכה להיראות חשיבה-מחדש שכזאת? וושינגטון צריכה להתאים במהירות את מדיניות החוץ שלה להתמודדות עם האיומים הגדולים ביותר, ובראשם שינויי האקלים, מגיפות והפגיעה בדמוקרטיה ובזכויות האדם, ולהשקיע את המשאבים הדרושים. ב-20 השנים האחרונות השקיעה ארה"ב 6 טריליון דולר במלחמה בטרור וסכומים זניחים נגד איומים רכים (כמו מגיפות, האקלים והעוני) – למרות שמאז 9/11 מספר קורבנות הטרור היה נמוך ממספר המתים מן הקורונה ביום אחד בניו-יורק. מספר המתים בארה"ב מקורונה בחודשים הראשונים של המגיפה עולה על מספר כל חלליה מאז תחילת מלחמת קוריאה.

על-רקע זה, השאלה הראשונה צריכה להיות כיצד למנוע מן המגיפה הבאה לגרום נזק שכזה. אבל פוקס סבור, שהקורונה עלולה להתגמד מול שינויי האקלים, שמול סכנותיהם לא ניתן להתגונן באמצעות הישארות בבית. ממשל חדש בבית הלבן יוכל להשיג הרבה בכוחות עצמו, באמצעות הנחיות, יוזמות ומדיניות. אך הרפורמות הגדולות ביותר תלויות בפעולות של הקונגרס: יותר סיוע חוץ, שינוי מבני בסוכנויות הממשלתיות, פחות ויכוחים על תקציב הפנטגון ויותר תשומת לב בניהול האיומים שאינם צבאיים.

לכל זה יש היתכנות פוליטית, כי הטיפול באקלים מצריך השקעות ניכרות באנרגיה ירוקה – מה שיוצר משרות ומגדיל את הצמיחה, בדיוק מה שצריך במיתון כה עמוק. הרפובליקנים התייצבו לצד הדמוקרטים ומנעו מטראמפ לקצץ בתקציבה של הסוכנות לסיוע חוץ, וגדל גם מספר הגנרלים התומכים בהגדלתו של סיוע זה כדרך למנוע מלחמות. הקורונה מוכיחה, שסיוע חוץ קטן יחסית, יכול להניב תשואות גבוהות מבחינתה של ארה"ב; אם למרכז לבקרת מחלות היה משרד פעיל בבייג'ינג, הכל עשוי להיראות אחרת.

בזירה הבינלאומית צריך הממשל הבא להגן על ארגונים בינלאומיים ולקדם אותם, סבור פוקס. עתידו של האיחוד האירופי אינו ברור בשל הברקזיט והצעדים שנוקטות ממשלות הונגריה ופולין. בפני האו"ם ניצבת משימת אדירים של הפחתת העוני, תמיכה בזכויות האדם ולסייע למספר שיא של פליטים ומהגרים – והכל עם הקורונה ברקע. לארגונים הבינלאומיים יש כשלים ובעיות, אך אף אחד מהם אינו יכול לפעול כהלכה כאשר המדינות החזקות ביותר בעולם אינן ממלאות את תפקידיהן בהם ובביצוע הרפורמות הנחוצות.

ארה"ב חייבת להנהיג את חיזוקם של הארגונים הבינלאומיים. תקציבו של ארגון הבריאות העולמי הוא 2.2 מיליארד דולר בשנה – פחות מתקציבו של בית חולים אמריקני גדול; הוא זקוק ליותר מימון כדי שיוכל להגיב ביתר מהירות להתפרצויות של מחלות. הבנק העולמי וקרן המטבע צריכים לסייע להתאוששות הכלכלית בדרכים שיקטינו את חוסר השוויון בין המדינות ובתוכן. ארה"ב צריכה לסייע בהגירה מסודרת ובטוחה; ליזום בתחום שינויי האקלים; להביא ליותר תיאום בין המדינות הדמוקרטיות; לפעול לפיתוח של קיימוּת. אתגרים כמו סייבר ומשטר האינטרנט מצריכים גם הם שת"פ בינלאומי.

הקורונה החמירה את היחסים בין ארה"ב לסין, אך גם ממחישה את חשיבותו של שיתוף פעולה בין מעצמות גדולות. הן הסארס והן הקורונה החלו בסין, והמגיפה הבאה – לא משנה היכן תפרוץ – תוכל להיבלם רק אם וושינגטון ובייג'ינג ישתפו פעולה. ההיסטוריה מלמדת שזה אפשרי: ארה"ב ובריה"מ יצרו את האמנה למניעת הפצתו של נשק גרעיני, ויש עוד תקדימים. שיהיה ברור: על ארה"ב ללחוץ על סין בנושאי זכויות האדם, הונג-קונג ורבים אחרים; במקביל, שת"פ בנושאי בריאות ואקלים חיוני גם הוא.

גישה בינלאומית כה רחבה מצריכה כסף, החלטה של הנשיא ופעילות דיפלומטית נמרצת. וושינגטון תצטרך להתמודד עם בעיות כמו ההגירה באותה נחישה בה טיפלה בגרעין האירני. עליה למנות אישים בעלי מעמד והשפעה לייצג אותה בארגונים הבינלאומיים, ולהבין שנסיגה מהם אינה צעד מועיל במיוחד כאשר סין מוכנה למלא את החלל.

לדעת פוקס, למדיניות כזאת יש מה להציע לעולם המחלים מהקורונה: יותר רב-לאומיות ופחות מיליטריזם, מנהיגות העושה שימוש נבון בכוח הדיפלומטי ותגובת-נגד לשליטים סמכותנים. העולם כמובן עלול לצעוד במסלול ההפוך, לעבר פופוליזם ורמיסת הדמוקרטיה – אבל זו אינה גזירת גורל. ארה"ב הוכיחה את יכולתה כמנהיגה לאחר מלחמת העולם השנייה ולאחר המלחמה הקרה, וזוהי הדרך הנכונה עבורה גם אחרי הקורונה.