נקודת האל חזור של ישראל

הם הגיעו לפה באוניה והדבר הראשון שהם שמעו היה היריות מכיוון בית צפאפה ואת שושנה דמארי ברדיו של השכן. גבר בן 34, שערו מסורק לאחור, כמו בסרטים שראה בקולנוע ברבאט, ואישה צעירה בת 30, בחצאית סטייל גרטה גרבו, שמבעד לה בולט הריון בשלביויו האחרונים.

על זרועותיהם 4 זאטוטים. תמונות דהויות בפורמט של געגועים ותמימות. כך הגיעו אבי ואימי ע"ה לכאן. כשאמרו להם שהם נוסעים לקריית שמונה, אבי הכריז במפגיע: או ירושלים או חזרה למרוקו. עסקני הסוכנות מיהרו לעברו בחיבוק ואמרו שאין בעיה, רוצה ירושלים תקבל ירושלים.

הם הגיעו באישון לילה לירושלים ושם פשוט נכנסו לדירה גדולה בבית ערבי נטוש והתיישבו בה. אימי סיפרה עד ימיה האחרונים בהתרגשות, שכוסות הקפה שמצאו במטבח, עדיין הכילו קפה שטרם הספיק להתקרר. ארץ ישראל, אמרו זה לזה, והחלו לפרוק את מעט החפצים שהביאו עמם.

מעבר לקיר, מהדירה של מסעודה, נשמע קולה של שושנה דמארי, צלילים שילוו אותם בשנותיהם הראשונות כאן. הבוקר, כשחזרתי מהסעת בתי לבית הספר, נעמד מולי אוטובוס. לכל אורכה של הדופן היתה פרוסה כרזה, מקומטת ומסמורטטת מהגשם העז שניתך עליה. מבעד לטיפות נראו פניו של בנימין נתניהו, בתמונה בת 10 שנים לפחות. מסורק בקפידה, ללא קווצות השיער הסוררות המסתירות כיום את פדחתו העירומה. מגולח למשעי. הבעה נחושה פחות או יותר. לצד התמונה הכיתוב: "ביבי חזק מול החמאס".

ביבי, חזק, מול, החמאס. ארבע מילים שזרקו אותי לכסא מול אימי המנוחה. אמא היתה מגחכת, אמרתי לעצמי. את מה שהיא היתה מבינה באינסטינקט של מי שראתה את המקום הזה, מרגע שנוסד ועד שההתדרדרות שלו הגיעה לנקודת האל חזור, אני צריך להתאמץ כדי להבין.

ביבי-בנימין נתניהו. לא אולמרט, לא פרץ, לא שום גבר בסביבה וגם לא שום אישה. רק ביבי. חזק-יעני לא רכרוכי כמו אולמרט, או פרץ, או כל אחד אחר. מול- כלומר אמיץ. לא ממצמץ. לא אחוז בהלה. לא משתפן. לא חושש להתעמת. החמאס- זו כבר עובדה. החמאס עכשיו הוא הניצב ממול. איתו נצטרך להתעמת או לחילופין להתדיין. יותר הגיוני שמה שהכרזה הזו משדרת לתת מודע שלנו הוא, שמכיוון שלא תהיה ברירה, אלא להתדיין עם החמאס, הרי שהגבר היחיד בסביבה שיוכל לעשות זאת הוא ביבי.

רק חבל שהתמונה מלפני 10 שנים. אז זה הקסם של הקוסם, אמרתי לעצמי. לומר לנו שעם החמאס אין דיבורים ומצד שני להפנט אותנו עם תמונה ישנה ולשכנע אותנו, שאם כבר לדבר איתם אז רק ביבי, הצעיר, המסורק למשעי, הוא המתאים.

בינתיים התחלף האור ברמזור והאוטובוס הפליג לדרכו. על הספסל בתחנה שנגלתה לעיני ראיתי את בן-גוריון ואת משה שרת ואת ספיר ואת גולדה ואת אשכול, צוחקים למראה הכרזה. עצרתי לידם ושאלתי לפשר צחוקם. הם ענו לי שנקודת האל חזור זו הנקודה שממנה הדרך חזרה ארוכה מהדרך ליעד ושהכרזה מצחיקה אז הם צוחקים.

באותו רגע הבנתי.ההבדל בין אמא ואבא שלי ושלך ושל כולם, ולא משנה אם הם באו מהמלאח במרוקו, מהרי כורדיסטן, או ממחנות ההשמדה כשכותנתם לעורם, ההבדל בינם לבינינו הוא שהם האמינו לחבר'ה שעל הספסל ואנחנו לא מאמינים ולא יכולים להאמין לפלקטים האלה שמתחננים להנהיג אותנו היום.

כן, אמונה, זה כל ההבדל. הראשונים האמינו בעצמם ובמנהיגיהם.הם קמו ועזבו מקומות שבהם שהו מאות שנים והלכו, כמעט בריצה, לארץ המובטחת ובנו אותה במו ידיהם ואילו אנחנו לא יכולים להאמין אף לא למילה אחת שיוצאת מפיהם של מנהיגינו. זה ההבדל. וואלה הייתי מת שיהיה כאן עכשיו איזה זקן (לא כזה שעורך ביקורים ליליים בפאבים) כדי שאוכל לאמר לו כן.

זקן חכם בחאקי, שאומר אמת גם כשהיא קשה וכואבת, בלי חירטוטים של יועצי תדמית. האמת ערומה ואינה זקוקה לכחל וסרק. כשאתה משתמש בתמונה ישנה שלך כדי להמליץ על עצמך, יש לך כנראה מה להסתיר. מה שצריך זה לשלוח את ביבי לאולפן הצילום הקרוב ועדיף שיישאר שם, בלאו הכי הוא בעניין של דוגמנות. ברור שיריביו גם הם לא אופצייה שתוציא אותנו מהבוץ. אני עצמי לא מתכוון לתת את קולי לאיש מהם.

אמרתי שלום לזקנים על הספסל, סגרתי את החלון מפני הגשם ונהגתי הביתה, ברדיו נשמע קולה של שושנה דמארי.