לפני שלוש שנים (יוני 2017) יזמנו פגישה של קבוצת תלמידים שלמדו אתנו בתיכון שליד האוניברסיטה (תיכון ליד-ה) בירושלים עם המורה לספרות, אסתר תשבי. כתבתי שיר על הפגישה, אך כדי לא להיות מושפע מן הפגישה הממשית, ניסחתי את הדברים בשעות שלפני הפגישה.
לאחר שנפגשנו עם המורה בדיור המוגן ב'הוד ירושלים', השארתי את השיר ללא שינויים: בעיניי זו תמונת מחזור רוחנית של תלמידים עם המורה לספרות, שהעניקה להם כלי התמודדות לחיים. הרצל ובלפור חקק העניקו למורה לספרות את ספרי שיריהם, והיא אמרה: "ידעתי שתהיו משוררים". זה השיר:
תמונת מחזור מחודשת עם המורה לספרות/ בלפור חקק
הָלַכְנוּ כַּמָּה תַּלְמִידוֹת וְתַלְמִידִים
מַאֲפִירִים מִבַּגְרוּת
לִתְמוּנַת מַחֲזוֹר מְחֻדֶּשֶׁת
עִם הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת.
נִכְנַסְנוּ לַחֶדֶר לִתְמוּנַת מַחֲזוֹר לְמַזְכֶּרֶת
עִם הַמּוֹרָָה לַסִּפְרוּת בַּדִּיּוּר הַמּוּגָן:
יוֹשְבִים עַל שׁוּרַת כִּסְּאוֹת
בְּשַׁרְשֶׁרֶת, הַחִיּוּךְ לִפְעָמִים אֲמִתִּי
לִפְעָמִים מְאֻבָּן.
רוֹצִים לַחֲזֹר כְּאָז לִתְמוּנָה
בְּשָׁחֹר לָבָן.
הִיא רָמְזָה לָנוּ אֶל חֶדֶר, כְּמוֹ אוּלָם
וְאָנוּ כְּמוֹ בִּתְמוּנַת חֲלוֹם:
מְחַפְּשִׂים אֶת הָעוֹלָם שֶׁל אָז
שֶׁהָיָה קָטָן בְּהַרְבֵּה מֵאֲשֶׁר הַיּוֹם.
הַמּוֹרָה לְסִפְרוּת יָצְאָה לְפֶתַע
מִתּוֹךְ "בִּדְמִי יָמֶיהָ" כְּשֶׁלִמְּדָה סִפְרוּת
וְגַם אַהֲבָה. הִיא אָמְרָה אָז (בַּשְּׁבִיעִית):
"בַּמִּסְתָּרִים תִּבְכֶּה נַפְשָׁהּ מִפְּנֵי גֵּוָהּ".
הבָּנות של אז ראו בפניה עצב נוֹגֵהַּ
וּבכוּ מדבריהָ.
שָתִינוּ בתמונת מחזוֹר משותפת
אֶת הימים שהיוּ, צְלילָם וְהֵדם.
הַמורֶה לתושב"ע לָחש מן הַחלוֹן:
אֵיזוהי דֶרך שֶׁיָבוֹר לוֹ האדם.
המורָה לספרות סיפּרה לנו מַהו בֵּית זקֵנים
והמורֶה לפילוסופיה הִרצה מֵעֵבר לַקיר
על הדרךְ לחיים נכונים.
היא שאלה עלֵינו ומה עשִׂינוּ
שָתתה ודיבּרה משפּטיהָ לאַט
מַשקִיטה בְּכף ידהּ אֶת המורֶה לסוציולוגיה
שנָאם ללֹא הֶרף מִתוךְ עֵינית הַדלת
עַל הָאישיות הרצויה של הפְּרט.
כְּכל שדיברנו בתוךְ תמונת המחזור
השוּלַיִם של התמונה הָיוּ לוּטים
בָּעֲרפל, בּפֵירורי קָפה ועִפָּרון.
שָם בְּשולֵי התמונָה הוסְתרוּ כָּל הרְכילוּיות
שסיפַּרנו עַל המורים
כְּשיצאו מִן השיעוּר למסדרון.
צִחקַקנו עִם המורָה, פִּטפּטנו בינתַיים
שהמורָה לא תראֶה מִתחת לַשולַיים.
סיפּרנו למורָה לסִפרות
אהבתנו אליהָ בְּאותם ימים.
היא חִייכה בשְׂפתיים קְפוצות, סידרה מִשקפיהָ
וסיפְּרה כמו אז אַגדות וּמיתוסים קְדומים.
מָתַישֶהוּ הָאירוע הִסתיים כַּמובן:
תְּמונת מחזור מחודשֶת
בְּשָחור לבן.
