|
[צילום: ענר קמאי, מתוך עכבר העיר]
|
|
|
|
|
"שחור על לבן", ערוץ 2, חמישי 21:45
קצת קשה לקבוע של מי ההלם גדול יותר: של עידן רייכל, או של מי שזכה לצפות אמש בסרט המתעד את נסיעתו לאתיופיה. מצד אחד, יש את רייכל, שהיה צריך להגיע עד ללבה של אפריקה כדי לגלות שהזמרים שלוקחים חלק בפרויקט שלו מרגישים לא כל-כך בנוח במציאות הישראלית. בתמימותו - כך נראה - הוא חשב שאתיופיה היא בסך-הכל מדינה בעלת סגנון מוזיקלי מעניין ואין לה שום קשר לקרוואנים, לאפליה ולקיפוח או לתסכול שהגיע לנקודת רתיחה בשני העשורים האחרונים.
מצד שני ישנו הצופה, שבמהלך המסע פגש רייכל שונה לחלוטין מכל מה שהבחור החינני והשקט עם הראסטות הקרין עד-כה. אפשר היה להניח שאם אמן לוקח תחת חסותו קבוצה של עולים מאתיופיה הוא ודאי אדם בעל מודעות חברתית בסיסית לפחות, שחש אמפתיה והערכה גם לתרבותה של אתיופיה וגם ליוצרים הצעירים שעלו ממנה ומנסים כעת לפרוץ בביצה המקומית.
אז זהו שלא. אין ספק שהאיש מה"פרויקט של" הוא מוזיקאי מחונן, אבל דרך העדשה של תומר היימן הוא מצטייר כלא יותר מאלי פיניש שמפטיר למצלמה בחוסר חשק: "תעזוב אותי באמאש'ך". בזמן שחבריו לנסיעה מתרגשים עד דמעות מהמעבר בכפרים האתיופים, רייכל מביט באדישות דרך החלון במבט ספק מהורהר ספק שואל את עצמו: "מה היה רע בהופעה באמפיפארק רעננה". הוא מפגין סלידה כל-כך עזה מהמסורת ומהנופים של המקום עד שהנסיעה הזו נראית פחות כמו ביקור מוזיקלי ביבשת שכנה ויותר כמו תוכנית ריאלטי בה מישהו כפה עליו לשרוד 30 ימים בארץ זרה. "בגלל הראסטות", מתלונן רייכל "כל הזמן חושבים שאני איזה שאנטי-באנטי שאוהבים את הדברים האלה, זה קשקוש".
מובן שמותר לו לא להיות שאנטי-באנטי כהגדרתו, גם לא חברתי או פוליטי רחמנא לצלן, אבל אם את כל אלה הוא שולל בצורה כל-כך מוחלטת מתבקשת השאלה: מה בעצם הוא מחפש באתיופיה? התשובה עלולה להיות שאחרי ניצנים והפסטיבלים ברחבי הארץ פשוט היה נראה לו ממש מגניב להגיד למיקרופון "ערב טוב אדיס-אבבה". זוהי התמצית מבחינתו, ולא יעזור המטען הרגשי שהביאו איתם חבריו החצי-מקומיים שבעבורם אתיופיה היא הרבה יותר מתחנת ביניים בסיבוב הופעות.
אם נפל לרייכל איזשהו אסימון במהלך המסע הזה, זה קרה לקראת סוף הסרט כשכברה קסאי, אותה הגדיר ככוכבת של המופע, התפרצה עליו. רייכל גמגם משהו על האופק שהפרויקט שלו פותח בפני כל ילד אתיופי בישראל ובתגובה היא צועקת לעברו, בייאוש מופגן, שהקהל לעולם לא יבוא לראות אותה אלא אותו בלבד, שהיא תמיד תישאר בשביל הישראלים ה"שחורה" וככזו אין לה סיכוי להצליח בלעדיו. את ההתפרצות הזו היא חתמה במילים הכל-כך מדוייקות: "רייכל, איפה אתה חי?". באותם רגעים הוא נראה היה כמי שהמציאות החברתית הישראלית היכתה בו לפתע ללא התראה מוקדמת, ודווקא במרחק אלפי קילומטרים מהבית. ככה זה, דברים שרואים מאדיס-אבבה לא רואים כנראה מזאפה תל אביב. או במילים אחרות, שלמה גרוניך מעולם לא היה חסר יותר.