לפני שנתיים החליטה המפלגה הרפובליקנית לקיים את ועידת 2020 בעיר שרלוט שבצפון קרוליינה. זה היה הגיוני: המפלגות נוטות לקיים את הוועידות במדינות מפתח מתנדנדות. בשנת 2016 באו הרפובליקנים לאוהיו, והדמוקרטים – לפנסילבניה. צפון קרוליינה בחרה בברק אובמה, מיט רומני ודונלד טראמפ, אבל מספר הלטינים בה הולך וגדל, וזה מדאיג את הרפובליקנים – מסביר אקונומיסט.

ב-2.6.20 הודיע המושל הדמוקרטי של צפון קרוליינה, רוי קופר, כי הוא מצפה מהרפובליקנים לקיים את הוועידה במגבלות הקורונה. דונלד טראמפ, שתמיד אוהב אולם מלא ומריע, לא הסכים והודיע שיעביר אותה לג'קסונוויל שבצפון פלורידה, אזור בו הוא נהנה מפופולריות רבה. אבל ב-23.7.20 הודיע טראמפ על ביטולה: "לא נקיים ועידה גדולה והמונית. זה לא הזמן המתאים". נכון מבחינה בריאותית; מבחינה פוליטית, זוהי הוכחה לכך שהוועידות הפכו לאירוע בידור ואולי מיצו את עצמן.

לאורך רוב ההיסטוריה האמריקנית, המטרה של הוועידות הייתה לבחור את המועמד לנשיאות ולפרסם את המצע. הן באו במקום פגישות סגורות של חברי הקונגרס והיוו צעד לעבר דמוקרטיה ייצוגית יותר; והן חייבו את נציגי המפלגה להצהיר בגלוי על בחירתם. הוועידה הראשונה הייתה ב-1831 של המפלגה נגד הבונים החופשיים. המועמדים נהגו שלא להגיע אליהן, מחשש שייראו שחצנים; הראשון שעשה זאת היה פרנקלין דלאנו רוזוולט, בשנת 1932.

הוועידות יכלו להיות זירה לקרבות קשים. ב-1924 נמשכה הוועידה הדמוקרטית 16 ימים ונערכו 103 הצבעות בין אל סמית, מושל ניו-יורק, לבין ויליאם מק'אדו, שר האוצר וחתנו של הנשיא וודרו וילסון. לבסוף התפשרו הנציגים על ג'ון דייוויס, דיפלומט וחבר קונגרס לשעבר, אשר הובס בידי קלווין קולידג'. בשנת 1964 אמר ג'קי רובינסון, השחור הראשון שהפך לשחקן בייסבול מקצועני, אחרי הוועידה בה נבחר בארי גולדווטר למועמד הרפובליקני: "הבנתי איך היה להיות יהודי בגרמניה הנאצית". ארבע שנים מאוחר יותר נאבקה המשטרה במתנגדי וייטנאם מחוץ לוועידה הדמוקרטית, מה שסייע לריצ'רד ניקסון למצב את עצמו כמועמד החוק והסדר.

התקשורת מקווה לעיתים שהוועידות יהיו דרמטיות, אולי עם מועמד מפתיע שיטרוף את הקלפים – כמו רונלד רייגן ב-1976 וטדי קנדי ב-1980 – אבל זה לא קרה. במשך למעלה מיובל הוועידות היו חפות מדרמות. אבל אין זה אומר שהן היו חסרות טעם, מדגיש אקונומיסט. הפעילים והעיתונאים יכולים להרגיש בהן כמו בסיומו של מרתון, אך הן מספקות במה לאומית להצגת המועמד. הן מאפשרות למפלגה לספר את סיפורו ולקבוע את מסגרת הקמפיין; במילים אחרות: אירוע פרסומי, לא אירוע של הכרעה.

השנה, לעומת זאת, הציבור מכיר היטב את שני המועמדים. ג'ו ביידן פעיל בפוליטיקה מאז 1972, וטראמפ רוצה תשומת לב בכל מחיר כמעט אותו מספר שנים. הוועידות גם אינן נחוצות לאישור המצע: הרפובליקנים אישרו כמות שהוא את מצע 2016, והדמוקרטים מעצבים פשרות בין ביידן לבין ברני סנדרס. המפלגות צריכות למנות רשמית את המועמדים, אך זה ייעשה בקלות ובלי דרמה מיותרת: אצל הרפובליקנים משום שהם מעוצבים כעת בצלמם של טראמפ ומשפחתו, ואצל הדמוקרטים משום שהיעד היחיד שלהם הוא להביס את טראמפ. פשוט אין הצדקה לכינוס המוני בעת מגיפה, קובע אקונומיסט.

השאלה היותר מעניינת היא האם המפלגות יחזרו ב-2024 לוועידות בנות ארבעה ימים, עם קוקטיילים ומפגשים אישיים. הוועידות הן כמו מכונית קדילאק אסקלאדס: גדולות, מסורבלות, בזבזניות ומיותרות. הכוח בשתי המפלגות מצוי בידי המצביעים ולא בידי האליטות; והמדיה החברתית הוציאה את העוקץ מנאומים בזמן צפיית השיא. אבל אנשים עדיין קונים את האסקלאדס, ובעוד ארבע שנים כנראה לא יוכלו הפוליטיקאים להתגבר על הפיתוי לאסוף אלפי בני אדם, להחליף סיפורי מורשת קרב בבארים ולהרגיש – ולא משנה כמה שגוי הדבר – שהם ליד מרכזו של היקום הפוליטי.