בחודש מארס היה מושל אוהיו, מייק דה-וויין, מן הראשונים להטיל סגר נגד הקורונה. חודש לאחר מכן הוא ביצע מהלך צנוע-לכאורה: חובת עטיית מסיכה בעסקים שייפתחו מחדש. אבל התגובה הציבורית הייתה נזעמת, כולל איומים עליו; דה-וויין נאלץ לסגת. עברו שלושה חודשים ואלפי מתים עד שהוא העז לנסות שוב. מקרה אחד המלמד על ההסתייגות האמריקנית הנרחבת מן האמצעי הפשוט ביותר והבטוח למניעת התפשטות המגיפה, אומר וושינגטון פוסט.

ליחס עוין זה תרמו הנחיות סותרות של רשויות הבריאות, התנגדות תרבותית למסיכות באשר הן, קיטוב פוליטי קיצוני ודונלד טראמפ שסירב בעקשנות לעטות אותה. התוצאה היא אובדן הזדמנות מצוינת להביס את הנגיף בחודשי האביב והקיץ של 2020, ושקיעה בגל שני הרסני לא פחות מן הראשון. ההססנות והעיכובים בנושא המסיכות הם הטעות הגדולה ביותר בשורה של טעויות קשות שביצעה ארה"ב במשבר הקורונה. וזה לא היה חייב להיות כך.

המסיכות הפכו לחובה ברוב המדינות וברוב החנויות הגדולות רק בחודש יולי, כאשר הקורונה שברה מדי יום שיאים של תחלואה ותמותה. המדענים המליצו בשלב מוקדם מאוד להשתמש בהן; היו אלו פקידי בריאות שפעלו באיטיות. בחודש פברואר המליצו ארגון הבריאות העולמי והמרכז האמריקני לבקרת מחלות, שרק עובדי רפואה הנמצאים בחזית המאבק בקורונה ישתמשו במסיכות – בעיקר בשל המחסור בהן. אפילו ד"ר אנתוני פאוצ'י, הרופא המוביל בצוות הקורונה של הבית הלבן, סבר באותה עת שאין צורך בהן.

הפוסט מסביר, שהמלצות אלו נבעו מן ההנחה השגויה שרוב העברת הנגיפים נעשית ממי שיש להם תסמיני קורונה ניכרים לעין. ההנחה הייתה, שאם מבודדים אותם – ניתן להכיל את הנגיף. אבל עד מהרה החל המרכז לבקרת מחלות להבין שזה איננו המצב. חלק מן המומחים המשיכו להתנגד למסיכות, מחשש שהציבור יסבור שדי בהן ויימנע מן הריחוק החברתי. אחרים הזהירו שההימנעות מן המסיכות היא טעות ענקית, והם יצאו נגד ההנחיות של ארגון הבריאות והמרכז לבקרת מחלות, וגם נגד הנטייה הציבורית הברורה להירתע מן המסיכות.

הנתונים שנאספו באסיה ובאירופה היו חד-משמעיים: שימוש במסיכות חיוני למאבק בקורונה. אחד המדענים פרסם את ממצאיו בוושינגטון פוסט וקיבל עד מהרה שיחות טלפון מכמה סנאטורים. אחד מהם, פטריק טומי – רפובליקני מפנסילבניה – כה התרשם, עד שהבטיח לפנות לטראמפ. הבית הלבן היה פתוח לשמוע – עד גבול מסוים. בתוך הממשל כבר התנהלו במשך שבועות, ברמת כוח המשימה, דיונים בשאלת המסיכות אך ללא החלטה.

בשבוע האחרון של מארס, כאשר מספר החולים התקרב ל-100,000, הציג המרכז לבקרת מחלות לבית הלבן המלצה לשימוש במסיכות במרחב הציבורי. פקידים בממשל, במיוחד בצוות בראשותו של סגן הנשיא, מייק פנס, התנגדו בטענה שהדבר אינו נחוץ. הקווים המנחים שפורסמו בסופו של דבר היו סוג של פשרה: הם עודדו – לא חייבו – לעטות מסיכות "במרחב הציבורי במקומות בהם קשה לשמור על ריחוק חברתי (כגון חנויות מכולת ובתי מרקחת), במיוחד באיזורים בהם יש הידבקות נרחבת בתוך הקהילה".

טראמפ הציג את ההמלצה ב-3 באפריל – "אולי זה יהיה טוב" – אך מיד הבהיר שהוא עצמו לא יפעל על פיה. כמה מיועציו סברו, שעטיית מסיכה בפומבי תציג את טראמפ כחלש ותזיק לו מבחינה פוליטית, ועלולה להוביל לפאניקה ציבורית. כמה מתומכיו המושבעים ביותר החלו לקדם תיאוריות קונספירציה נגד המסיכות, ועל מדרגות הקפיטול צעקו חלקם שהמסיכות מהווה מתקפה על החרות. קמפיין טראמפ הציג בפני הנשיא מסיכות כחלק מהמרצ'נדייז שלו, אך הן מעולם לא הוצאו למכירה – בין היתר בשל הגיחוך שמכירת מוצר שהמועמד עצמו אינו משתמש בו.

המדענים החלו להציג את הנתונים בפני מושלי המדינות, במיוחד רפובליקנים שהיו מוכנים לאמץ גישה מדעית למאבק במגיפה, ודה-וויין היה בראש הרשימה. כאשר בחודש אפריל גבר עליו הלחץ לפתוח מחדש את הפעילות באוהיו, הוא הציג את המסיכות ב-27 בחודש כדרך לעשות זאת בצורה בטוחה. אבל בתוך כמה שעות, כאשר מפגינים ברחבי המדינה טענו שהוא תוקף את החופש, דה-וויין הבין שזו הייתה טעות ושהוא חייב לסגת. הוא אמר לפוסט, כי המסיכות יועילו רק אם מיליונים מתושבי מדינתו יסכימו להשתמש בהן. בניגוד לחלק ממדינות אסיה, בהן השימוש במסיכות כהגנה מפני מחלות נפוץ ממילא, בארה"ב אין תרבות זאת. התנגדותו של טראמפ למסיכות לא עזרה, וגם ההנחיות הסותרות של גורמי הבריאות הזיקו.

בינתיים המשיכו להתפרסם מחקרים שהוכיחו את חשיבות המסיכות, אך ארגון הבריאות – שספג ביקורת על תגובתו האיטית למגיפה – המליץ רק ב-5 ביוני על עטיית מסיכות כללית. ואפילו אז, ההמלצה הייתה עמוסת תיקונים והבהרות – והארגון התעקש לטעון שלא שינה את עמדתו. פקידים אמריקנים היו יותר גלויי לב בהודאה ששינו את עצתם, בנימוק שבכך הגיבו לשינוי בנתונים. מה שעשינו בזמנו היה שגוי, אמר פאוצ'י, אך פעלנו על סמך הנתונים שהיו זמנים אז.

פקידי הבריאות יישרו קו, אך לא אנשי הממשל – ובראשם טראמפ. כאשר ביקר בסוף חודש מאי במפעל רכב של פורד במישיגן, בו נדרשו הכל לעטות מסיכות, הוא סירב לעשות זאת: "אני לא רוצה לתת לעיתונות את התענוג לראות את זה", אמר. מאוחר יותר הוא לעג ליריבו הדמוקרטי, ג'ו ביידן, על שהלה כן עטה מסיכה. במקביל פרחו קבוצות במדיה החברתית שהטילו ספק ביעילות המסיכות, והן הפכו לנושא לוויכוח פוליטי.

המחלוקת התעצמה בערים גדולות וקטנות כאחת לאורך חודש יולי, כאשר הקורונה החמירה ברוב חלקי ארה"ב. הפוסט מביא לדוגמה את העיר ג'ופלין במדינת מיזורי, בה לא היה אף חולה קורונה בתחילת יוני – וכעבור מספר שבועות היא הייתה אחד המוקדים החמורים ביותר בארה"ב מבחינת הגידול במספר החולים. בסוף חודש יוני דנה מועצת העיר במשך חמש שעות בשאלה האם לחייב מסיכות ודחתה אותה ברוב של חמישה נגד ארבעה. שבועיים מאוחר יותר, כאשר בתי החולים הגיעו לתפוסה מלאה, אישרה המועצה את ההצעה ברוב של שישה נגד שלושה.

סקרי דעת קהל לימדו, כי רוב גדול של האמריקנים תומכים בחובת מסיכות, אם כי התמיכה פחותה בקרב הרפובליקנים. המדיניות החלה להתאים למגמות אלו. שורה של מדינות – ובהן אוהיו – פרסמו בשבועות האחרונים הנחיות מחייבות. גם רשתות גדולות, כמו וולמארט, החלו לחייב את הקונים להשתמש במסיכות. הנתונים מלמדים, כי חובת המסיכות פועלת, ואפילו טראמפ החל להשתמש בה – אם כי לא באופן קבוע. בסביבתו אומרים, כי נעשה מאמץ מרוכז – החל מבני משפחתו של הנשיא, דרך יועציו וכלה במחוקקים – כדי להראות שעטיית מסיכה היא הדבר הנכון לעשותו; עוזריו מבקשים מהציבור לשבח אותו על כך, בתקווה שימשיך לעשות זאת.

הפוסט מסכם: במשך חודשים – כאשר מספר החולים בארה"ב הגיע ל-4 מיליון ומספר המתים ל-150,000 שקל – היה ברור שהמסיכות חיוניות לבריאות הציבור. כאשר נתוני הסקרים מלמדים שטראמפ מפגר בשיעור דו-ספרתי אחרי ביידן, הן הפכו להיות גם חיוניות עבורו מבחינה פוליטית – כי לכל ברור שהקורונה היא הסיבה המרכזית לאפשרות שיפסיד בבחירות.