גירוש אחינו מגוש-קטיף חל ב-ט' באב - 18 ביולי 2005, יום המציין את חורבן שני בתי המקדש. גוש-קטיף היה גוש ישובים יהודיים ששכן בדרום רצועת עזה, וכלל עשרים ואחת התנחלויות. היו שקראו לגירוש "הינתקות", כאילו התושבים עצמם הסכימו "להינתק" מהמקום בו בנו את ביתם ולעבור ל... שום מקום!
בת מזל הייתי בזמנו, שלא הייתה לי טלוויזיה בבית. ידעתי, שאם אשאיר אותה בביתי, לא אשלים את לימודי התואר השני שלי באוניברסיטה העברית, כה מכורה אני לסרטים... נתתי את הטלוויזיה לנכדיי, והשמחה במעונם הייתה רבה!
"זכיתי" לשמוע את הקולות המזעזעים של אחינו הנעקרים מאדמתם, מבתיהם שנבנו ברוב עמל, באישור ממשלת ישראל, ושגידלו בהם מספר דורות. כל זאת קרה דווקא בתקופה של בין המיצרים (הימים שבין יז' בתמוז לתשעה באב תשס"ה), בתשעה באב! מזלי, שלא ראיתי את שהוקרן אז. הגוף והנפש זוכרים מראות וקולות, גם במקרה זה של הרס ועקירה, המלווים אותם כצל. לא בכדי אנשים "סוחבים" כל חייהם פוסט טראומות וזקוקים לסעד ולעזרה פיזית ונפשית.
כששמעתי את הילדים הקטנים ברדיו בוכים, את דבריהם המבולבלים, המפוחדים, נשמעו הם אבודים ולא מבינים מה קורה... אז גמלה החלטה בלבי לעזור להם. נאמר ברדיו, שפיזרו את העקורים בבתי מלון, שם יוכלו "ל
גור" עד שיחליטו מה יהא גורלם והיכן יבנו את בתיהם מחדש. הזכירו גם את שמו של בית המלון "שערי ירושלים", שהיה קרוב למקום עבודתי ברחוב כנפי נשרים ב"גבעת שאול" בירושלים.
צחוק הגורל
כמה משונה נשמע לי השם "כנפי נשרים" בתקופה זו, שכן, שם זה "על-כנפי נשרים" ניתן לעליית יהודי תימן לארץ ישראל, במסגרת מבצע "מרבד הקסמים". אני בת לעדה התימנית ודור ראשון בארץ. הוריי עלו מתימן וחצו את המדבר ברגליהם, כשרכושם הדל נישא על גבי חמורים וגמלים. ליסטים תקפו אותם בדרך וגזלו את רכושם. כמה גברים מהשיירה נלחמו בהם בחירוף נפש וכמה מהם, וביניהם אח אבי, אברהם סיאני, נפצע קשה ומת בקרב זה ולא זכה לעלות לארץ ישראל.
אנשי השיירה הגיעו למצרים חולים ורעבים ומקץ תקופה של מספר שנים, עלו לארץ ולירושלים הנכספת בשעת 1881 (לפני עליית הבילויים). והנה, צחוק הגורל, רבים מצאצאיהם של בני עדת תימן, שהיו באותה שיירה וחצו ברגליהם את המדבר כדי להגיע למולדתם, התגוררו בגוש-קטיף וגורשו מאדמתם, לא על-ידי בני עמים זרים ששלטו כאן לאורך שנים, אלא על-ידי אחיהם היהודים, שאפילו לא ידעו שהגירוש נקבע דווקא בתשעה באב! לא היה להם כל מושג, כיהודים, מה תאריך זה מסמל. עצוב, עצוב...
אני סופרת ומספרת עממית, דור רביעי במשפחתי וחברה ב"אגודת הסופרים העברים במדינת ישראל". מכיוון שכתבתי מספר ספרי ילדים, פניתי לראשי הקבוצה של החברים מגוש-קטיף שהתגוררו במלון "שערי ירושלים", הצגתי את עצמי ואמרתי שאני מוכנה לבוא, בהתנדבות, ולקיים בכל יום "שעת סיפור" לילדים בשעת צהריים הנוחה להם.
החברים שמחו לשמע ההצעה וקבעו שאבוא בכל יום בשעה 13:00 למלון. מאוד התרגשתי מהמפגש עם הילדים וכמובן, באתי בידיים מליאות במרשמלו לחלק להם. ראשי הקבוצה קיבלו את פניי בשמחה והובילו אותי לחדר שם התכנסו הילדים בגילים שונים, מפעוטים ועד ילדים בגיל 12 לערך. ההמולה הייתה רבה: הם קפצו, קראו בקול זה לזה, העיפו טיסנים מנייר, בקיצור בלגאן, אבל שמח. אחרי מספר דקות, בעזרת המדריכות/ים, ישבו הילדים מסביב לחדר ואחרי שהציגו אותי בפניהם וסיפרו להם שאבוא כל יום לספר להם סיפור.
עוד אחד בבקשה
הבטתי בילדים וראיתי עיניים גדולות מלאות סקרנות, ועם זאת הייתה בהן עצבות, חרדה..., מי שלא ראה עיניים כאלו של ילדים, לא ראה עיניי ילדים במצב של אי-בהירות וחוסר אונים שנשקף מהם. הם נראו בעיניי כיתומים (חו"ח), שנזרקו לרחוב על לא עוול בכפם.
הבטתי בהם ונזכרתי ביתמותי מאב בהיותי בת חמש וחצי בלבד. אותו מבט נשקף מעיניי אחותי הקטנה, שרה'לה, ומעיניי. גם אנו היינו עם מבט כזה בעיניים של חוסר אונים, של עצבות ומעט שמחה תמימה. שיחקנו ב"חקורה" (כיכר השכונה - "נחלת צבי" הסמוכה ל"
מאה שערים"), באין משגיח, מצפות לאימא שתחזור לעת ערב מהעבודה, כעוזרת בית, עייפה ורצוצה ..., רק אז האור והשמחה חזרו לעינינו. כ ל כ ך הבנתי את מצבם של הילדים האלה והשתדלתי לרתק אותם בסיפוריי ולהצחיק אותם.
דבר ראשון שעשיתי בפגישתי עמם היה, לחלק מיד את כדורי המרשמלו שקניתי להם. אולי השמחה בחג הפורים בבית הכנסת בקריאת המגילה הייתה רבה יותר. ההפתעה באותו מעמד הייתה כה גדולה..., הילדים קפצו ושמחו, לועסים בכיף את כדורי המרשמלו הרכים ואומרים במעין התנצלות "אפשר עוד אחד בבקשה"? השמחה שניבטה מעיניהם באותן פגישות, שווה את כל החרדות שהיו לי, שמא מישהו יגלה את המצווה שנעשתה בעבירה. הייתי מבקשת מהממונה שלי לצאת להפסקת צהריים מחוץ למשרד ולסעוד בחוץ. ההפסקה הייתה מגיעה לי, אך לא למשך שעה-שעה וחצי!
עד היום לא חשפתי בפני אף אחד את סיפור ההתנדבות הזה, והיום, לקראת ט' באב, אני מגלה אותו ברבים. התנחמתי בכך, שהתאריך הלועזי בו חל הגירוש מגוש-קטיף היה ב-18 ביולי 2005. כמי שלמדה תואר שני באוניברסיטה העברית בנושא "פולקלור יהודי והשוואתי", למספרים יש משמעות רבה בעיניי. שמונה עשר בגימטרייה, זה חי. יוצא איפה, שעל אף שגורשו יהודים מאדמתם בחודש אב, חודש כה משמעותי המסמל שנאת חינם וחרבו שני בתי מקדש, כאמור, בא התאריך הלועזי ומסמן לנו חי!
הבה נישא פנינו לחי, לאהבת חינם בינינו ולתקווה, שזו תהיה סיסמתנו כאז כן היום, בטוב וברע: עם ישראל חי!
