|
בעלי מקצועות חופשיים מוזמנים להעביר אלינו לפרסום מאמרים, מידע בעל ערך חדשותי, חוות דעת מקצועיות בתחומים משפט, כלכלה, שוק ההון, ממשל, תקשורת ועוד, וכן כתבי טענות בהליכים בבית המשפט.
דוא"ל: vip@news1.co.il
|
|
|
100 שנה להגעת הנציב הראשון ליהודה, סיר הרברט סמואל, ולתפילתו הנרגשת בבית כנסת החורבה: "רחם על ציון"
|
|
רבנים בקבלת הפנים לכבוד מינויו של סר הרברט סמואל בבית הנציב העליון ביולי 1920 [צילום: באדיבות ספריית הקונגרס וושינגטון]
|
|
|
|
|
בשבת הקרובה, שבת נחמו, לפני מאה שנה בדיוק, 1920, נשמעו פעמי משיח בשמי התכלת העזה של ירושלים. משק כנפי ההיסטוריה. ירושלים כולה בכתה מהתרגשות, כאשר הנציב העליון הראשון ליהודה, סיר הרברט סמואל, קרא את הפטרת נחמו בבית הכנסת החורבה בעיר העתיקה: "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי, יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם". וכאשר בירך בקול רוטט מהתרגשות את ברכת "רַחֵם עַל צִיּוֹן כִּי הִיא בֵּית חַיֵּינוּ... בָּרוּךְ אַתָּה ה' מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ" - לא נשארה עין אחת יבשה!
נדמה היה אז, בשבת נחמו תר"ף, שהמפעל הציוני המקרטע, מקבל ברגע זה ממש זריקת עידוד אדירה. נציגה של המעצמה האדירה שהשמש מעולם לא שוקעת בה, והוא גם יהודי ציוני נלהב, הגיע ארצה למימוש החזון ההרצליאני. ניצני גאולה ממש. מה יכול להיות יותר מזה? אחר כך באה האכזבה. הרברט סמואל, למרות שהיה יהודי גאה, לא עמד בציפיות. ממשלתו התהפכה בימי כהונתו מאהדה עמוקה לרעיון הציוני ולהגשמתו ברוח הבייבל, ל'אלביון הבוגדנית' שחתרה לריסוק המפעל הציוני.
סמואל, ידיד אישי של הראי"ה קוק ושותף לחזונו, נאלץ על-פי תכתיבי לונדון למנות את הצורר חאג' אמין אל חוסייני לתפקיד המופתי של ירושלים, ומאז לא חדל המופתי להטיף לפרעות דמים (לימים הודה סמואל כי הייתה זו טעות חייו). סמואל החל בהגבלת העלייה באמצעות גזירות הספר הלבן; השתתף במזימת קריעת מרחבי עבר הירדן שנועדו לעם ישראל אבל הועברו בידי הבריטים, במעשה רמייה, לידי השושלת ההאשמית; והוא זה שהגיב בריפיון לפרעות הדמים ערבים כלפי היישוב, עד כדי תחושת הפורעים הערבים, לעיתים, כי 'דאולה מענה' (הממשלה איתנו).
אבל באותה שבת נחמו, ט"ז באב תר"ף (31.7.20), התקוות הרקיעו שחקים. נדמה היה שהמשיח בפתח. נשמעו אפילו דרישות לביטול הצומות שלזכר החורבן. ומיים אחר התפילה החגיגית ב'חורבה', ב-2 באוגוסט 1920, תיעד עיתון הארץ את האירוע המרגש: "הקשר היפה שמצא הנציב בינו ובין שבת נחמו, עורר ביהדות הירושלמית רגשי גאון לאומי ודתי גם יחד".
התפייט הארץ בהתפעמות גאולית: "התכונה בירושלים רבתה. רחובות העיר הורבצו מים, ומשמר הכבוד היהודי התחיל מאמצע רחוב הבטרק. רחוב היהודים קיבל צורה חדשה. אי-אפשר היה להכיר רחוב זה, המפורסם באי נקיונו. כל הבתים היו עטופים דגלים אנגליים ודגלי ציון. מרצפת האבנים הייתה רפודה שטיחים. על גבי הכתלים נתלו פרוכות יקרות. שני שערי כבוד עשויי ירק בברכת 'ברוכים הבאים בשם ה" הועמדו לפני בית הכנסת, אשר קושט לכבוד האורח הרם במנורות ונברשות של כסף, ובמשמר כבוד של המכבים והצופים ושוטרים יהודים".
כולם היו שם
ב-8 בבוקר הגיעו הנציב ומלוויו ל'חורבה', שלבשה חג. "לנציב הוקדש מקום על כסא מרופד על-יד הבמה ממול ארון הקודש, תחת חופה רקומה שלל רקמתיים, ומחוברת למוטות עטופי צבעים תכלת ולבן", התרגש הארץ (בימים ההם, בטרם עבר לשליטת משפחת שוקן, היה הארץ עיתון ציוני מובהק).
'כל ירושלים' נכחה בתפילה, ובראשם הרבנים קוק ונסים אלישר. גם רבני הקנאים הגיעו, לאחר שפירסמו פשקוויל הערצה לנציב הבריטי. היו שם ציונים, משכילים, חרדים, 'מקובלים', "באי-כוח היהדות הירושלמית הרשמית והבלתי רשמית, לכל מפלגותיה ועדותיה, באי-כוח ועד הצירים, מנהלי בתי הספר ומוסדות ההשכלה". כ-ו-ל-ם היו שם, במעמד הכמעט גאולי. לשיאה הגיעה התרגשות כאשר אליעזר בן פנחס, זה היה שמו היהודי, קרא את פסוקי ההפטרה וברכותיה. עיתון הארץ סיכם: "כשאמר ברגש את המלים 'רחם על ציון כי היא בית חיינו', זלגו דמעות מעיני רבים".
אך כשם שגאו התקוות, גברה האכזבה. הדיפלומט היהודי שדחק בממשלתו מאחורי הקלעים להעניק לעם היהודי את הצהרת בלפור, הפך לכמעט בוגד. היישוב התקשה להבין שהאיש הנכבד הוא בסך-הכל פקיד בכיר בממשלת הוד מלכותו. האכזבה לא נשכחה גם שנים אחר שפרש מעבודתו והתכוון להשתקע על הר הכרמל (אך יורשו, הלורד פלומר, שחשש שמא יאפיל עליו, דחק בו לחזור ללונדון). 16 שנה אחר אותה שבת נחמו מרוממת רוח, טען הסופר הציוני-דתי יעקב רמון כי "הנציב הניח אבני מכשול, אבני נגף, על דרכי תחיית הלאום העברי בארץ אבותיו".
חוברת צנומה בת 32 עמוד, ושמה 'הנציב היהודי', ביטאה את עומק התיסכול: "העם המרומה השתעשע בהזיות חינם על מלכות ישראל: שערי הארץ ייפתחו לרווחה, כל הקרקעות ייושבו על-ידי אחים נודדים וכואבים, הבית הלאומי קום יקום. אך לשווא הכל. שערי הארץ לא נפתחו, הקרקעות השוממים ניתנו לערבים, הבית הלאומי נשאר בתוך מירכאות, חלום בית ישראל על הנציב היהודי התנדף בעשן רמיה". כמה מפח נפש ותיסכול.
יהיה היחס כלפיו ככל שיהיה, אסור לשכוח שסמואל האמין בכל נימי נפשו ב"קשר עתיק היומין שבין היהודים לארץ ישראל", כפי שכתב למשרד החוץ בלונדון, והבטיח לממשלת בריטניה שתמיכתה במדינה היהודית העתידה, תביא אליה מיליוני יהודים, "שיכירו לה תודה עד קץ כל הדורות". ככל שידו הייתה מגעת, הוא חולל כאן תנופת שיגשוג: כבישים נסללו, מסילות ברזל נמתחו, הבנייה והתיעוש פרחו, ואפילו שירותי הדואר השתדרגו. עצם נוכחותו בבית הנציבות במתחם אוגוסטה ויקטוריה, הפיחה רוח של זקיפות קומה בקרב יהודי הארץ, שהתרגלו עד תבוסת העותומנים ב-1917 להתנהל מול השליט בשפיפות.
בשבת הקרובה, כשנקרא על-פי המסורת את נחמת "נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי", של הנביא ישעיהו, נזכור את הימים המתעתעים ההם.
|
| תאריך:
|
30/07/2020
|
|
|
עודכן:
|
30/07/2020
|
|
מנחם רהט
|
+הפטרת "נחמו נחמו עמי"
|
|
11:36 30/07/20 | איתן קלינסקי | לרשימה המלאה |
למרבה הכאב, באלו הימים, ערב ט' באב, אנחנו עדים להתחלה של גילויי שנאת חינם עם עוצמות של אלימות מילולית ופיזית
(דווקא בתשעה באב [צילום: נועם רבקין פמטון/פלאש 90])
|
|
|
|
+תשעה באב ושנאת חינם
|
|
09:45 30/07/20 | עמוס גלבוע | לרשימה המלאה |
שנאת חינם אינה שנאה מיותרת ▪ זאת שנאה המאמינה בצדקת דרכה האלוהית ואין לה אוזן לשמוע דעות של נושאי שנאתה ▪ לכן, אין אפשרות לדיאלוג עם בעליה, אלא לריב ▪ יהודי נלחם ביהודי ובאותה שעה נלחם גם ברומאי. היש תרופה לכך?
(שער טיטוס [צילום: יוסי זמיר/פלאש 90])
|
|
|
|
+חבר הכנסת זכריה בן אבקולס
|
|
08:18 30/07/20 | איציק וולף | לרשימה המלאה |
לפוליטיקאים נוח מאוד שתדברו בתשעה באב על שנאת חינם ואהבת חינם ▪ זה מאפשר להם כמה רגעים של שקט בלי ביקורת נוקבת, אבל גם הנביאים וגם חז"ל לימדו אותנו שהתפוררות החברה מתאפשרת כשהמנהיגים מאבדים את כישורי ההנהגה שלהם ומקבלים החלטות לפי שיקולי 'מה יגידו'
(חורבן ירושלים. הנהגה של 'מה יגידו')
|
|
|
|
|
|
|
|
כותרת התגובה
|
שם הכותב
|
שעה תאריך
|
|
|
|
1
|
|
שאול אבידור
|
1/08/20 08:39
|
|
מדי שנה בשבת הראשונה אחרי צום תשעה באב, אנחנו קוראים את פרשת "ואתחנן", הנפתחת בספר "דברים" פרק ג', פסוק כ"ג. השבת שלאחר תשעה באב נקראת "שבת נחמו", בה אנחנו קוראים הפטרה מספר ישעיהו פרק מ', הנפתחת במילים ""נַחֲמוּ נַחֲמוּ עַמִּי יֹאמַר אֱלֹהֵיכֶם". הפטרת השבוע פותחת רצף חדש של הפטרות נחמה. אחרי שבשבוע שעבר סיימנו קריאת הפטרה שלישית משלוש הפטרות על פורעניות, שליוו אותנו מי"ז בתמוז עד ט' באב, אנחנו פותחים בשבע הפטרות נחמה, שילוו אותנו בשמחה לאחר ט' באב לתוך חודש אלול ולחודש תשרי בתחילת השנה הבאה עלינו לטובה. אני חושש לשמחה, כשמפגינים במדינת ישראל הדמוקרטית נדקרו בבקבוקי זכוכית שבורים, הוכו באגרופים ובאלות, רוססו בגז פלפל. כמה מפגינים נחתכו בצווארם ונזקקו לתפרים בעורפם. מתלהמי עם עמורה מנופפים בדגלי ישראל קוראים למפגינים ברחוב בלפור "זונות, בוגדים, עוכרי ישראל...".
|
|
|
|
|
לפני שנים, בהיותי בשליחות מודיעינית באיטליה, ניצלתי יום חופשי על-מנת לסייר בעתיקות רומא. אחרי הביקור בקולוסאום באתי לשער טיטוס. עמדתי מולו דקות ארוכות, מתבונן במנורה ובדמויות של בני עמי הכפופים, המושפלים, המנוצחים בידי האימפריה הרומית. השמש יקדה, ודמעות עלו בעיני. כנראה משמים רצו, והיו אלו הימים שלפני תשעה באב על-פי הלוח העברי. יהודי חילוני אני, איני צם ביום הזה.
|
|
|
|
|
רבים קוראים את אגדת החורבן על קמצא ובר קמצא ונתלים בה להצדקת טענותיהם בדבר סכנות שנאת החינם. אך מי שקורא אותה לעומק יכול לראות שלמרות שהאגדה הזאת אכן נוגעת בשנאת חינם ובכמה שהיא נוראית, היא עוסקת בכלל בדבר אחר: בביקורת של חז"ל על ההנהגה של אותם ימים ובחוסר היכולת שלה לקבל החלטות מבלי להתחשב בדעת הקהל.
|
|
|
|
|
ישראל משופעת בימי זיכרון 1. ההיסטוריה הארוכה של העם היהודי ותלאותיו, למן הנדודים במדבר ועד להגעה לארץ המובטחת, עבור דרך כיבוש הארץ ההתיישבות והקוממיות בה, החורבן הראשון - שיבה לקוממיות והחורבן השני דרך גלות בת 2000 שנה והחזרה בהנהגת התנועה הציונית - מציבים בנתיב הלאומי-היסטורי שני סוגים של ימי זיכרון. ימי זיכרון של חורבן - נפילת הבית הראשון והשני, התעמרות קיצונית חוזרת עד לממדי שואת אירופה, וימי זיכרון של תקומה, מהם עתיקים דוגמת "יום הזיכרון לרצח גדליהו בן אחיקם", 2 ומהם מאוחרים יותר כ"יום הזיכרון לרצח רה"מ יצחק רבין". 3 ימי זיכרון של חורבן ותקומה חשובים בעיני באותה מידה בשל הלקח המגולם בהם ועל כן ראוי לציינם כחלק מהזיכרון הלאומי הקולקטיבי שלנו.
|
|
|
|
|
תמיד רחשתי כבוד בגובה העיניים לימניים כעורך "מקור ראשון" חגי סגל וקודמיו אורי אליצור זכרו לברכה וישראל הראל יאריך ימים. הם בני פלוגתא. מדי פעם יש בינינו הסכמה, לרוב מחלוקת. היא תמיד נקייה מטובות הנאה ונשענת על ערכים ממלכתיים. בלשון משתעשעת, אין בה חמגשיות.
|
|
|
|
|
