הפקת לקחים יזומה היא תהליך מקוצר של ברירה, המתקיימת בטבע האורגני מיליארדי שנים מבלי להתחשב במחיר שהפרטים והקבוצות משלמים ואחדים מהם, כמו הדינוזאורים, גם נכחדים. היא מאפשרת להתאים מהר את המערכות האנושיות לנסיבות המִשתנות ללא הרף, שלא ניתן להבחין בכולן לעומק בלי מאמץ אינטלקטואלי אדיר, ולהבינן בלי שליטה בתובנות/תיאוריות בנושא זה ובלי נכונות להודות בשגיאות ובמחדלים שעלו בחיי אדם ובנכסים לאומיים.¹ על השגיאות והמחדלים הנחשפים, יהיו מי שישלמו מחיר אישי – מפיקי הלקחים, מפקדיהם או ראשי המערכת הפוליטית. זאת האפשרות היחידה של בני האדם להתגבר על האנטרופיה² הטבעית, למנוע את הסתאבות המערכות ואת התמוטטותן. אך אפשרות זאת היא כמעט לא ריאלית כי נדירים מקבלי ההחלטות הבכירים המוכנים לחשׂוף את מחדליהם.

בלי לדעת את מירב העובדות האמפיריות, ובעיקר השליליות, המבוססות על מחקר אובייקטיבי ובלתי תלוי וחשיפת כל המקורות, לא ניתן להפיק לקחים מפּעילות מערכת הביטחון ולפיכך גם לא ניתן לתקן ליקויים ולהתכונן כראוי למבחנים ביטחוניים בעתיד. מחדלי צה"ל במלחמות דרום-לבנון ובמלחמת לבנון השנייה מוכיחים זאת.

בכל מערכות הביטחון בהיסטוריה התקיים תהליך טבעי של הפקת לקחים והוא ממושך ויקר מאוד כמו במערכת האורגנית בכלל: מדובר בהסתגלות בלתי יזומה ומתוכננת של המערכות לשינויי התנאים,³ שהרי כל מערכות הביטחון פועלות לשרוד וגם כל מקבלי ההחלטות בהן. אבל קיים ניגוד בין האינטרס של מקבלי ההחלטות לבין האינטרס של המערכות. לכן התהליך הזה הוא ממושך ויקר ואופיו "דרוויניסטי".⁴ להפקת הלקחים הזאת יש תוצאות שליליות מבחינה מוסרית ואנושית ופעמים רבות היא גורמת לקריסת המערכת, כפי שקרה לעם היהודי בימי חורבן בית ראשון ושני, וכפי שהתרחש בימינו בברית-המועצות שעברה מן העולם כי לא הפיקה את לקחי מלחמת העולם השנייה ואת כִּשְלון המשק הקומוניסטי. ונוסף על כך תמיד ייתכן שהמסתגלת תהיה לא המערכת שלנו אלא של האויב, כפי שצבא מצרים הסתגל לנסיבות המִשתנות אחרי מלחמת ששת הימים וצה"ל קפא על שמריו ואף נסוג לאחור אף שהתגלו לו אותות מבשרים במלחמת ההתשה, אך מקבלי ההחלטות שלנו סרבו לשלם את מחיר ההסתגלות.

ההיסטוריה הצבאית מלמדת שבמערכות הביטחון כמעט שאין הפקת לקחים אינטלקטואלית שנכנה אותה "אפלטונית" כי הפילוסוף היווני אפלטון שׂם דגש, במאה הרביעית לפני הספירה, על סלקציה חמורה, לפי כישורים קוגניטיביים, של מפקדים צבאיים ומנהיגים פוליטיים ועל הכשרה קפדנית שאורכת שנים רבות. המודל האפלטוני מנוגד לאג'נדה הדמוקרטית כפי שמקובלת היום בישראל ובמערב בכלל ולכן רק לעתים נדירות מתגלה בצבאות מפקד בכיר כמו הגנרל הגרמני היינץ וילהלם גוּדֶריאן, שנִמנה אחרי מלחמת העולם הראשונה על הוגיה העיקריים של טקטיקת ה"בּליצקריג"⁵ ואף יִישֵׂם אותה בלחימה בכישרון רב; או כמו האלוף אריאל שרון, שאחרי מלחמת העצמאות חולל את מהפכת ה-101 ו-890 בצה"ל, ויישׂם אותה בפעולות התגמול של צה"ל בשנות החמישים, בקרב אוּם כתף במלחמת ששת הימים, ובמבצע "אבּירי לב" לצליחת תעלת סואץ במלחמת יום הכיפורים.⁶

הפקת לקחים דרוויניסטית הקיימת תמיד היא תֵּירוּץ של אינטלקטואלים מגויָסים לא להחיל הפקת לקחים אפלטונית על מערכות הביטחון.

מכאן ברור כי מערכת הביטחון, שייעודה להבטיח את קיוּם המדינה, מסכּנת את שׂרידות המדינה ומִמֵילא את שרידותה שלה. זה אחד החוקים היסודיים במציאות האנושית וזה אחד ההסברים למצעד האסונות וההתאבדויות של עמים ומדינות לאורך ההיסטוריה⁷ ולחוק "נקמת המלחמה" שניסח ההיסטוריון האנגלי ארנולד טוֹינְבִּי.⁸ הוא טען שניצחון, רִפיון ואסון הם שילוּש בלתי נמנע. סכנת השילוש רובצת גם לפִתחהּ של מדינת ישראל כמעצמה מזרח-תיכונית עם תהליכי אנטרופיה חזקים, משום שמנהיגיה ומפקדיה מוֹנעים בכל כוחם תהליך אפלטוני של הפקת לקחים.

_____________________

בשבוע הבא: בשבוע הבא אתחיל בסדרת המשך: "מלחמות – בני תרבות, וברברים ומה שביניהם. הפרק ראשון יעסוק ב"ציוויליזציה של מלחמות פרימיטיביות": מלחמות על כל צעד ושעל
• מלחמת אהוד ברק בבנימין נתניהו
• החטא הקדמון ועונשו – מלחמות
• מדוע תקפה הקואליציה בראשות ארה"ב את עירק בשנת 1991? כל המומחים בעולם טעו בהערכותיהם לפני שארה"ב תקפה את עירק ב-1991
• מחדלים מודיעיניים בצבא ארה"ב ובצה"ל
• אי-חקירת עומק של המחדל המודיעיני במלחמת יום הכיפורים
• התפתחות תרבות צבאית לא ביקורתית.