מְצוּקָה וּתְעוּקָה

עוֹשֶׂה רָע בְּיָדוֹ אֱלֹהִים מוֹסִיף לוֹ תְּעוּקָה (פתגם ערבי האומר: אלי בסאווי באידו אללא בזידו)
כִּי הָעוֹלָם בְּצָרָה נִמְצָא וְיִשְׂרָאֵל בִּמְצוּקָה
אָכֵן הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם אֵין חָדָשׁ גָּם עַתָּה
נָגִיף בָּא וְנָגִיף הָלַךְ וְעַתָּה אֵין עֵצָה לְתִתָּהּ

וְלָמַדְנוּ שֶׁהַנָּגִיף עִוֵּר לֹא רוֹאֶה וְלֹא מַבְחִין
אֵינוֹ מִתְחַשֵּׁב וּמִתְגָרֶה אַף בְּבַר דַּעַת מֵבִין
אָבָל הָיוּ דְּבָרִים מְעוֹלָם יִשְׂרָאֵל לֹא אַלְמָן
רַק צָרִיךְ לְהִזָּהֵר אֲזָי לֹא נִצְטָּרֵךְ לְהִתְחֵַּנן

אֵין מָקוֹם לַמַּזִּיק יְכֹלֶת עֲמִידָה קֳבַל עָם
וּלֹא לְמִי שֶׁשַׂם יָדוֹ בָּאֵש וְצוֹעֵק נִכְוִיתִי גָּם
גָּם מֹשֶׁה טָעָה נֶעֱנַש פָּנָה אֶל אֵל והתחנן
גָּם לְנֶאֱמָן בֶּיתוֹ אֱלֹהים לֹא מָחַל וְלֹא חָנַן
כִּי הַכְּלָל עַל כֹּל פּוֹרֵק עֹל אֵין לִסְלוֹחַ וְאֵין לִמְחוֹל

על מי חל הכלל מודה ועוזב ירוחם

הכלל מודה ועוזב ירוחם ראינו כי גם לא חל על משה שאלוהים אמר עליו בכל ביתי נאמן הוא כך הפרשה ואתחנן באה ללמדנו, שגדול הנביאים הקרוב לאלוהים יותר מכל נביא אחר מתחנן אל ה' לתת לו להמשיך את מְשִׂמָּתוֹ שהטיל עליו אלוהים להביא עם ישראל לארץ כנען ולהורישה לו, נדחית. זאת אומר משה לעם ישראל בסוף מסעותיו במדבר. רבותינו לא רצו לראות בפנית משה אל ה' כתחינה למחילה על חטאו. לכן רש"י נתן משמעות אחרת לאמירה ואתחנן לא כבשוטה "תְּחִנָּה" אלא בקשה מקב"ה לאמור: אעברה-נא ואראה את הארץ הטובה אשר בעבר הירדן ההר הטוב הזה (האם הכונה להר המוריה) והלבנון. ואלוהים לא נעתר לתחינת זו, רש"י לא השלים עם הפירוש המעמיד את משה כמתחנן על נפשו ונתן את פרושו לכך: אין חִנּוּן בכל מקום (ששם נמצאה מלה זו בתורה ) אלא לשון מַתְנַת חִנָּם (כי "חִנָּם" נגזרה משורש חָנַן) ומוסיף ואומר: אף על-פי שיש להם לצדיקים לתלות (כלומר לתלות בקשתם, או להסתמך) במעשיהם הטובים אין הם מבקשים מאת המקום אלא מתנת חִנָּם לפי "וחנתי את אשר אחון" (שמות לג/יט) מכאן אומר רש"י כי משה עשה שימוש במלה ואתחנן במקום וָאֶתְפַּלַּל שזה אחד ממשמעויות ואתחנן (יש עשר משמעויות למלה זו והן: זעקה, שועה, נאקה, צרה, רנה, פגיעה, נפול או נפילַּת אפים, עתירה עמידה חלול וחנון). רש"י רצה בכך לומר כי משה התפלל אל ה' ולא דרש או תבע טובה לעצמו על יסוד זכויות שהיו לו אצל הקב"ה, שכר על שעשה גדולות ונצורות בדברו אל ה'. ויש הסבורים כי משה סבר שהקב"ה בטל גזרתו שגזר עליו, כדי לאפשר לו להגשים את היעד הסופי אחרי שהוציא ישראל ממצרים ונתן להם את התורה, הוא אמור להכניסם ולהכנס אתם לארץ כנען ארץ אשר ה' הוריש אותה לישראל. משה ידע כי לכל אדם יש קץ, לכן לא בקש משה חיי נצח אבל העיז לפנות למקום ולאמר: איני מניחך עד שתודיעני אם תעשה שאלתי אם לאו? כי אתה רחום וחנון מכאן למדים כי משה האמין שאלוהים "חנן" אותו ולא היא. מכאן הוסיף משה וספר לעם: וַיִּתְעַבֵּר ה' בי למענכם ולא שמע אלי עוד בדבר הזה. בכך שאלוהים הראה למשה את הארץ בְּעָמְדּוֹ על ראש הפסגה וציער אותו יותר ראה את היעד אליו הביא את עם ישראל ולא זכה להכנס אתם למקום אשר נתן אלוהים להם - לישראל. והוסיף משה לדבר אל ישראל לאמור, לי לא נתן הקב"ה את אשר אתם זכיתם לו, לרשת הארץ ולהתנחל בה לעולמי עולמים ולקים בה את הָחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים שבתורה כפי שבאר זאת להם והזהירם: לא תֹּסִפוּ על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו (ד.א. מכאן מקפידים לשמור על כל תג שכתוב בתורה: שֶׁלֹּא נֶאֱסֹר אֶת הַמֻּתָּר וְלֹא נַתִּיר אֶת הָאָסוּר (ירושלמי ברכות ז/ד).

במשנה תורה, חוזרים ומשננים את מצוותיה

כפי שכבר בואר חמש דברים נשמע כנאום מתמשך של משה אל עם ישראל כמו אב המצוה ילדיו בטרם הולך לעולמו. משה מביע צערו על שחטאו לא נמחל, וחזר לספר לדור הזה על אשר התרחש לישראל בהגיעם לחורב-להר סיני, ארבעים שנים קודם למעמד זה, יען כי אלה הניצבים לפניו, כאמור, אינם אותם אנשים שהוציאם ממצרים וחנו בחורב לרגלי הר סיני כי ההם נגזר עליהם בשל חטאותיהם והמרו את פי ה' למות במדבר, הנצבים בעת דבר משה אל ישראל הם צאצאיהם, לפיכך צואתו האחרונה של משה לצאצאי יוצאי מצרים הייתה על הצורך לְהַשְׁרִיׁש את דברי התורה בתודעתם כמו שזה היה עם אבותיהם יוצאי מצרים בספרו בנאומו להם כאילו הם היו שם ולא אבותיהם לאמור: פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש: אנכי עֹמֵד בין ה' וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה' כי יראתם מפני האש ולא עליתם בהר לאמור וגו' (ד/ד,ה) וחזר משה על עשרת הדברות כפי שנתנו ונאמרו בהר סיני, בְּשִׁנּוּיִים קלים כגון אמר שָׁמוֹר את יום השבת לקדשו, במקום "זָכוֹר". כיון שאין לשנות קוצו של יוד בתורה, רש"י יִשֵּב את ההבדל באמרו: "שמור" ו"זכור", נאמרו בְּדִבּוּר אֶחָד מפי הקב"ה (לכה דודי). ואפשר גם שמשה בפרשה זו איננו מצטט את הדברים כפי שנאמרו בסיני ונשמע כמי שאומר רק את משמעותם כדי לסבר את אָזְנֵי העם בהתיצבם בפניו, כפי שחז"ל עתידים לפרש אותם והחדירם לתודעת העם. משה כאמור ציטט בשינויים קלים כדורש בפני העם את המשעות שיש לתת לעשרת הדברות, שהפכו אצל כל עמי תבל כקוד של התנהגות ואצל ישראל שהוראת דרך כדי לשרוד כעם האלוהים לאורך הדורות. הדברים המובאים כאן כבר נאמרו ותמיד טוב לשוב ולשנן, למען נדע לזכור ולקים ולהתנהג באמות מדה מוסריות כמצות אלוהים לבני האדם במסגרת עשרת הדברות שישראל קבלם בהר סיני ולהלן עיקר הדברים. בַּדִּבֶּר הפותח את עשרת הדברות נאמר: אָנֹכִי ה' אֱלֹהֵיךָ לא יִהְיֶה לְךָ אלוהים אֲחֵרִים עַל פָּנַי, ואכן הקב"ה הראה את כֹחוֹ וְיֵחוּדוֹ, וְגִלָּה שֶׁאֵין אֱלֹהִים עוֹד מִלְּבַדּוֹ. והוא צוה שלא לעשות תדמיתו כ"אדם" כדי שלא יעשו מדמותו "פֶּסֶל וּתְמוּנָה", וצוה בהזכרת שמו בֶּאֱמוּנָה, זאת תמיד ועכשיו כדי שן: לֹא תִּשָּׂא שֵׁם אֱלֹהֵיך לַשָּׁוְא ותן מנוחה לעצמך ובימי חול עשה ואל תחת, ותן מנוחה לעצמך בשבת דע לכבד את אביך ואמך ההורים למען תזכה לאריכות ימים מְאֻשָּׁרִים וזכור בעיקר ואל תשכח את לֹא תִּרְצַח, ודע לכבד אֶשֶׁת חֶקֶךָ אֵם הַטַּף וְלֹא תְּחַלֵּל כְּבֹודָהּ ולא תִּנְאַף. זכור כי יש כמוך לרוב. לכן אל תגזול זולתך וממנו לא לִּגְנוֹב, כי לה' אין חֶקֶר, ולא תַעֲנֵה בְּרֶעֲךָ עֵד שֶׁקֶר. ואחרון אחרון לך נאמר: דַּי לְךָ בַּיֵּשׁ וְאַל תִּתְאַוֵּה לְעוֹד, וְאֶת אֶשֶׁת רֶעֶךָ וְרְכוּשׁוֹ לֹא תַּחְמֹד. את מצוות התורה משה חזר ושינן דברו להשתית יסודות חיי העם על צדק ומשפט ולא להוסיף להפר החק ולהתלונן.

היסודות עליהם השתית משה את העם

משה הופיע שלוח על-ידי אלוהים לעשות מבני יעקב ישראל וצאצאיהם עם, ולשחררם מעבדות מצרים ששקעו בה מרצון ולהוליכם עד לארץ שאלוהים נתנה להם, כשם שנתן ארצות לעמים אחרים. משה אכן הנהיג את ישראל באהבה ובחמלה רבה בעתות שמחה ומצוקה. אלה הם היסודות שהשתית הקב"ה על-ידי משה נביאו נאמן ביתו, כדי שישמשו יסוד איתן לישראל, בראשית התהוותו כעם עוד במעמד הר סיני וקבלת התורה שעליה נאמר: "עץ חיים יא למחזיקים בה דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום" והדבקים בה' יחיו בביטחון ושלום בארץ ה' הנחיל אותה להם שנאמר: וזאת המצוה הָחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אשר צוה ה' אלוהיכם ללמד אתכם לעשות בארץ אשר אתם עברים שמה לרשתה (ו/א). מכאן צף ועולה "תנאי" בל יעבור לישיבה בטוחה לישראל בארץ, התנאי הוא בקיום חוק ומשפט. ואכן ישראל כעם עתיק יומין עבר כל תהפוכות הזמן והתקים וזה המבדיל את ישראל מן העמים האחרים, אשר הם חיים בכוח ולא ברוח, בעוד ישראל בטרם היה העם והייתה לו ארץ הייתה לו תורה, עמים קמו עמים וחיו חיי תוהו ובוהו באין חק ומשפט ו"כל דאלים גבר". משה בערוב ימיו חוזר ומזכיר לישראל כי רק ברצון אלוהים הם חיים וקימים וכי רק באמונה הצרופה בו יש קיום לישראל כעם, על כן כל אחד עליו לזכור זאת בשכבו ובקומו יום יום וזאת בקריאת יום יומית: שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד (ו/ד). ועל כל אחד לעשות זאת מאהבה ולא מפחד ולאמר יום את מצות אלוהים: ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך (ו/ה). לא רק אתה לבדך אלא גם צאצאיך הסרים למרותך: ושננת את הדברים (שלמדת לדעת) לבניך ודברת בם בשבתך ובקומך, כאמור לעשות זאת מאהבה ויראה שמא תשכח כי זכותך לעם השם ניתנה לך להחדיר בלבבך יראה מפני עשית עול שלא כפי שצוה אותך ה' אלוהיך לעשות שנאמר: למען תירא את ה' אלוהיך (ו/ב). על-אף שישראל רואה בה' אלוהיו אלא שזה איננו משנה כי ה' הוא אלוה כל הבריות וכל העמים, וכי האמירה: ה' אלוהינו, כבני אדם עלי אדמות לרבות אלוהי צאצאי ישמעאל (המוסלמים לפי המסרת) ואלוהי צאצאי עשו (הם הנוצרים לפי המסורת). אף כי הם (המוסלמים והנוצרים), שינו את עיקרי האמונה ובבטלם חלק מעשרת הדברות, בכך שבטלו את השבת ואלה בעשותם מדמות אלוהים פסל ותמונה, ברם באחרית הימים יראו גם הם כי "ה' אחד ושמו אחד" (דברי הנביא זכריה). וכל העמים ישובו אל המעין, אל המקור ממנו שאבו את אמונתם ולא בכדי ההצטרפות לעם ישראל מתקימת רק מאהבת ה ותורתו שלא כמו ההצטרפות לנצרות על-ידי פיתוי ולאיסלאם בָּחֶרֶב יה. ונסים בימים אלה ב"נחמה" באמרנו: למה לנצח תשכחנו תעזבנו לארך ימים (ה/כ). הרי אזרנו עוז ושבנו ארצה לבנות ולהבנות בה, לאמור קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח (ישעיהו ס/א).

וְכַךְ לָמַדְנוּ בִּמְרוּצַת הַדּוֹרוֹת לִשְׂרוֹד וּמַהֲלָכִים לְחַשֵּׁב
לָמַדְנוּ הֵיטֵב לְהתְגּוֹנֵן מוּל מְזִמּוֹת אוֹיֶב יָדַעְנוּ לַחֲזוֹת מַהֲלָכִים נֶגְדֵנוּ מַעֲשֶׂה חוֹשֵׁב
לא הִקְנֵנוּ לָאוֹיֶב דַּעַת בְּאָרָם וּלְבָנוֹן לְכַכֵּב גָּם לָמַד לְהַכִּיר נַחַת זְרוֹעַ יִשְׂרָאֵל וְהִתְחַשֵּׁב
כִּי שׂוֹנְאֵינוּ בֵּית מִקְדָּשֶׁנוּ פַּעֲמָיִם הֶחֱרִיבוּ וְרוּחֵנוּ אֵיתָנָה וּמָגִנּיֵנוּ עוֹד אֶת בִּנְיָנוֹ יָשִׁיבוּ
כִּי נִשְׁקֶנוּ אַחְדּוּתֵנוּ וַעֲּטֶרֶת יִשְׂרָאֵל נָשִׁיב רַק זֶה לָזֶה נַקְשִׁיב כִּי אֹזֶן קַשֶּׁבֶת לֹא תַּכְזִיב

שִׁיתּו לִבְּכֶם לְחֵלָהּ פַּסְּגּוּ אַרְמֹנוֹתֶיהָ אָמַר הִזַּהֲרוֹ לָכֶם יִשְׂרָאֵל בַּפֶּתַח אוֹרֵב לוֹ צַר מָר
יֶשׁ וּבְלִי דַּעַת מְלַמְּדִים אוֹיֵב וְצָר לִנְקוֹם בְּעוֹד לְשׁוֹנֶנוּ צריך לִנְצוֹר וּפִינוּ לָשִׂימוֹ דוֹם
וּנֶאֱמַר מַרְבֶּה דְּבָרִים מַרְבֶּה חֵטְא נִכְתַּב אִם הַדִּבּוּר שְׁוֵה כֶּסֶף הַשְׁתִּיָקה שָׁוָה זָהָב
נֶאֱמַר כֻּלָנוּ חֲכָמִים כֻּלָּנוּ יוֹדְעֵי-דָּבָר וְהַס בָּזאֹת הִצְלִיחַ יִשְׂרָאֵל לְהָבִיס חִזְבַּלָּא וְחָמָס