נראה שאחת השגיאות החמורות שביצע נתניהו בתפר שבין הגל הראשון לשני של הקורונה בישראל, היה החלפת כל צמרות משרדי הבריאות, החינוך והאוצר, מינוי מפוקפק של יו"ר ועדת קורונה בכנסת והימנעות מהקמת "פיקוד קורונה" ייעודי ("פרויקטור מתכלל", לא מתחלחל).
נתניהו הוא האיש המנוסה ביותר כיום בישראל בניהול ממשלה ומדינה בתנאים שונים ובהשפעת מצבים משבריים. קשה להאמין שכל הידע והניסיון שצבר בנושאים אלה כראש ממשלה או שר בכיר, נשכחו ממנו לפתע. לפיכך, המסקנה המתבקשת היא שעומס האירועים ומכלול ההתחייבויות המפלגתיות, הקואליציוניות והממלכתיות שנאסף בתקופה שקדמה להקמת ממשלת "החירום הלאומי", פגע בשיקול-הדעת וביכולת התמרון הדרושים לנקיטת הצעדים מול המציאות שהתהוותה בשטח. זו מסקנה מטרידה מאוד, משום שפוליטיקאי, מוכשר ככל שיהיה, החסר "דרגות חופש" לקבלת החלטות ענייניות במצבי משבר, נמצא בבעיה; ובהיותו ראש ממשלה, צרותיו הופכות לצרותינו. ומאידך-גיסא, ציבור שנמנע מהכרעה פוליטית ברורה במצב משברי, לא רק שאינו מממש את חופש הבחירה וההכרעה הדמוקרטית הנתונים לו כריבון,
אלא בוחר בפועל לדשדש במקום. הסתייגות נתניהו מקבלת הצעותיהם של יריביו שאינם נקיים מחתרנות ו"תחמנות", להעביר את מרכז כובד השליטה במשבר הקורונה מראש הממשלה לאופוזיציה שבתוך הממשלה, באמצעות הכפפת הנושא לצה"ל (פיקוד העורף או גורמים אחרים) מובנת לחלוטין ומוצדקת. בריחה מאחריות לטיפול במשבר הבריאותי החמור ביותר בתולדות ישראל, גובלת בהתאבדות פוליטית. אני שולל הצעות אלה לא רק מהסיבה הנ"ל, אלא גם מפני שאני מתנגד לרעיון שכל דילמה משברית לאומית, תיפתר במסגרת צה"לית כזו או אחרת. אפשר וצריך להסתייע ביכולות של צה"ל, אבל
לא להחליף בשום אופן את המסגרות האזרחיות בצבאיות. בדמוקרטיה אסור להגיע למצב שלצבא יש מדינה במקום להפך, הדבר מנוגד להגיון הבריא ולמהות הדמוקרטיה. העובדה שבממשלתו של נתניהו מכהנים כיום שלושה רמטכ"לים בדימוס, שלושה סגני רמטכ"ל ומועמדים לרמטכ"לות ועוד 5 או 6 אלופים ו"אינספור" תתי-אלופים, מטרידה מאוד. אמנם, בהגדרה הפורמלית הם כיום אזרחים "מן המניין", אולם "רוח הגייסות" ומשקעי "הימים ההם" עדיין שורה על רבים ממעשיהם ומחשבותיהם, וגרוע מכל - מעניקה להם את הלגיטימציה הכמעט יחידה ואוטומטית להיות "בכירים בשירות הציבורי" הנבחר. מכאן הדרך ל"מחלות סמויות בדמוקרטיה לא יציבה " - קצרה. שוליים רחבים למדי של תופעות אלה ניתן לראות באנרכיה האזרחית, בתופעות נוסח אהוד ברק והשפעותיו השליליות על הציבור, בהפגנות "הפוסט - דמוקרטיות" ובניסיונות חוזרים ונישנים להחלפת תהליכים דמוקרטיים בתהליכים אנרכיסטיים. השיטה החלופית מיסודם של מי שלחמו בגבורה במלחמות ישראל, איננה תחליף, אלא סכנה (מקרה תא"ל השכל בירושלים, הוא דוגמה קלסית); צבא לחוד, ומדינה לחוד - כל רשות והמקום הראוי לה. ערעור הסדר הציבורי והיציבות האזרחית דמוקרטית, תוך ניצול המעמד הצבאי לשעבר בכדי לקושש השפעה פוליטית על דעת הקהל - פסול בעיני.
שלושת המשרדים המובילים בניהול משבר הקורונה ומציאת הדרך הראויה להתגבר עליו, מלבד משרד ראש הממשלה, הם כאמור: בריאות, אוצר וחינוך, ומובן שהם אינם יחידים. החלפת כמעט כל ראשי המשרדים הללו - שר, סגן שר, מנכ"ל וראשי אגפים מרכזיים -
תוך כדי משבר, איננה, חכמה ואינה מומלצת. לעיתים אין מנוס מהחלפת פונקציונר זה או אחר גם בשעת משבר, אבל לא ברמה מקיפה וכוללת שכזו. חלק מהקשיים וחוסר האמון בהם נתקל ראש הממשלה בתקופה האחרונה, נובעים מהניידות הגבוהה של פונקציונרים בכירים, שאינה נגזרת מצורך ענייני של הטבת השירות לציבור. בהקשר לנתניהו, במקרים מסוימים בצדק ובמקרים רבים שלא, אך בעובדה הזועקת אלינו מרבים מאמצעי התקשורת והרשתות החברתיות,
שאלת מראית העין בהתנהלותו הפכה לפגם מובנה ובולט בתדמיתו. במשבר שבו מרבית הציבור חשה עצמה נפגעת או מאויימת, אין סיבה לחדד שלא לצורך תחושות אלה.
נושא הבריאות הוא נושא מאותר אף כי מורכב. אין ספק ואסור שיהיה לגבי השאלה המקצועית מי מחזיק בעיקר הידע הרפואי ומי אמור לנהל את הפן המקצועי של המשבר. לפיכך, כאשר נאלץ נתניהו להחליף את צמרות משרדים אלה, נבחר שר הבריאות מתוך העולם הפוליטי ואילו המנכ"ל והצמרת המקצועית באו מתוך העולם הרפואי. ניהול בעת משבר הוא בין היתר זיהוי נקודות תורפה וחיזוקן, באשר "חוזקו של הסכר, הוא כחוזק הנקודה החלשה ביותר בו". כשנבחר לבסוף (לאט מדי ומאוחר מדי) "פרויקטור קורונה", גם הוא בא מתוך העולם המקצועי ובצדק.
בחירתו של יואב גלנט לתפקיד שר החינוך, באה להציב בראש המשרד אדם בעל ידע וכישורי ניהול מוכחים שחרף רקעו הצבאי מגיע מתוך המסגרת הפוליטית דבר שיסייע לו ולמערכת עליה הוא מופקד לבנות תוך זמן לא ארוך, תוכנית עבודה מסודרת. תוכנית כזו חייבת לשקף את היעדים לשנת הלימודים הבאה, את הארגון שיאפשר השגתם ואת היכולת לייצג צדדים אלה ואחרים כהלכה בממשלה ובכנסת ולהוציאם לפועל. שיתוף פעולה של אירגוני המורים, הנו קריטי מבחינה זו וכך גם גיוס הרשויות המקומיות. לפי הדברים המתפרסמים עד כה, כך אומנם אמורה להתנהל הפעילות, אף כי טרם הסתיימו שלב התכנון וההיערכות. זו התוכנית לטווח הקצר. תוכנית לטווח הארוך תצטרך להיבנות במקביל ובהמשך, ולשלב לקחים לא מעטים ממה שנלמד ועוד יילמד במשבר. שנת הלימודים הבאה, תצטרך לשקף שינויים רבים שמבטאים לקחי תפעול מעידן הקורונה
ומהחשיבה החדשה שהוא כופה עלינו, גם אם תמצא תרופה למגיפה במחצית הראשונה של 2021.
אינני משוכנע שפרישת מנכ"ל משרד החינוך, כאשר למשרד נכנס שר חדש עם צוותו, היא מעשה נכון או רצוי. אבל באין דרך לגשר בין השניים - השר החדש והמנכ"ל הישן - אינם אסטרטגיה, מתקבלים בנסיבות אלה כאילוץ זמני. יש לזכור: במצבי משבר "מעז מידי, לא תמיד יוצא מתוק".
כאן אנו מגיעים לשאלת השאלות - הכלכלה. אין ספק שזהו הפרק הגדול, המורכב והבעייתי ביותר של המשבר, משום שהוא אינו נוגע רק למחלה - הימנעות ממנה וריפוי מי שנדבק בה - הוא נוגע ישירות, בכלל הציבור. במקרה זה, ראש הממשלה מוכר כאיש מקצוע בתחום הכלכלה, שירת בעצמו כשר אוצר וביצע בהצלחה, בעברו כראש ממשלה וכשר אוצר, שינויים מרחיקי לכת בכל המערכות הכלכליות, הפיננסיות, המסחריות והתשתיתיות של המדינה. הפעם הוא איננו שר האוצר ובתנאים הקיימים, חרף ניסיונו וכישוריו, לא יהיה בכוחו להיות גם שר אוצר במשרה מלאה.
את משרד האוצר עזבו בשלב המעבר השר הקודם, סגנו ומנכ"ל המשרד. מבנה משרד האוצר אינו לטעמי - יש בו יותר מדי "פרימדונות" ופחות מדי גורמים "מתכללים". לעיתים נראה שמשרד האוצר איננו משרד אחד, אלא אגד של חטיבות עצמאיות,
שרק לפעמים מתנהלות לפי מדיניות השר ובתאום מלא ביניהן. פורמלית, כולן כפופות למנכ"ל המשרד ולשר, אך
מעשית, כפיפות זו אינה מובחנת כנדרש ואינה מגדירה באופן חד-משמעי את מהלכי המשרד כמכלול. מציאות זו הובילה למשבר חמור בשלב המעבר בין הגל הראשון לשני, שיסודו היה הבדלי השקפות בין ראש הממשלה ושר האוצר הקודם בתהליכי עזיבה, לבין "פרימדונות" המשרד ובראשן הממונה על התקציבים, מנהל ביטוח הלאומי ומנהל רשות הגביה, ולא רק הן.
מנכ"לית המשרד החדשה, הגיעה עם השר החדש, כץ. עבדה בעבר במשרד האוצר כאשר ראשי האגפים הנוכחיים ברובם היו בכירים ממנה. במצב זה, להערכתי, יקשה עליה מאוד להשתלט על הכוחות הצנטריפוגליים שבמשרד ולהפכם לצוות. אפשר ששר האוצר החדש סבור אחרת מתוך היכרותו עימה במשרד התחבורה, בו שרתה כמנכ"לית בכפיפות ישירה לשר כץ. אם כך, אני מקווה שהוא צודק, אחרת "יאכלו שניהם לא מעט קש" בדרכם לבצע את מדיניות השר והממשלה. על דרך זו שלושה מכשולים קשים: השר איננו איש מקצוע בתחום הכלכלה. הפקידים המכהנים בתפקידים הבכירים ותיקים, מנוסים ומייצגים אסכולה מקצועית כמעט אחידה, שאינה תואמת את זו של ראש הממשלה, וכמדוני שגם של שר האוצר עצמו. הזמן קצר והמלאכה מרובה ומורכבת. מרבית הקרדיט של המשרד נשחקה במעבר מהשלב הראשון לשני, כאשר
אף אחת מהבטחות הממשלה לציבור לא בוצעה במועד. להערכתי, קרה הדבר
בעיקר כתוצאה מטירפוד מכוון על-ידי הפקידים ומאי-התאמת מערכות הניהול והביצוע לצרכי שירות הציבור במשברים נוסח משבר הקורונה.
הטירפוד עצמו נובע, כאמור, מהבדלי-השקפות עקרוניים בין קובעי המדיניות למיישמיה אבל גם ממחלוקת קונספטואלית עקרונית, הגוזרת תשובות לעומתיות לשאלה:
למי כפופים ראשי האגפים באוצר, ואת מדיניות מי הם אמורים לבצע. במסגרת המסע לעיוות מושגי היסוד-במינהל הציבורי, נתקלתי לאחרונה ברעיונות הזויים, שמקורם בעקרון מנחה של "הפוסט דמוקרטיה" ו"תורת הדיקטטורה של עולם המשפט". תורות אלו גורסות שהמיעוט הוא הריבון, קבוצות האליטה שאינן נבחרות לתפקידן על-ידי הציבור הן השליטות העליונות במדינה, והפרדת הרשויות היא בדיחה ישנה מהעולם העתיק של הדמוקרטיה הקלסית. אחת המסקנות הראשונות והחשובות מתורת-הבל זו היא שהממשלה היא אומנם הזרוע המבצעת, אבל היא איננה ממונה על-אף אחת מזרועות-המשנה שלה - כולן כפופות ישירות לציבור, או לבתי המשפט.
במסגרת המחזות ההיתוליים שמייצרת תיאוריה זו, נכללת גם האמירה הקובעת שפקידי האוצר הם שומרי הקופה הציבורית, הם אינם כפופים לשר הממונה, מדווחים ישירות לציבור ואינם חייבים לבצע את הוראות הדרג הנבחר, אם לדעתם הן אינן נכונות או אינן תואמות את השקפותיהם האישיות, או את האסכולה הכלכלית על פיה חונכו.
אם מישהו שואל את עצמו כיצד ייתכן שראש ממשלה יעמוד לפני הציבור, יבטיח הבטחות פעם, פעמיים ושלוש ומאומה לא יקרה בעקבותיהן, התשובה נתונה לעיל - הפקידות המבצעת "אינה" כפופה לממשלה או לשר הממונה והיא פועלת, לפי דעתה הפרטית, כביכול בשירות הציבור. העובדה שפקידים ממין זה מצויים לא רק במשרד האוצר וכי לאף אחד, או כמעט לאף אחד מהם טרם הראו את דלת היציאה לאחר שהסביר כך את מעשיו -
היא הסיבה לכך שמרבית הציבור לא קיבלה עד היום את התשלומים שהובטחו לה כבר לפני 4 חודשים ויותר. מי שמאשים בכך את ראש הממשלה, מכזב במודע או שהנו שונא מושבע של האיש.
ראש הממשלה אינו חף מטעויות, אך גם איננו אחראי אישית לכולן. אנשים חסרי היגיון, משניות ניהוליות אבסורדיות, משמעת לקויה, כושר ביצוע ירוד וחוסר אחריות אישית של רבים בשירות הציבורי ובמילוי חלקם בחיים הדמוקרטיים הקולקטיביים המשותפים לכולנו, אשמים במצב הקיים - יותר ממנו. מאידך-גיסא, נתניהו אשם בהתנהלות לא זהירה, ו"בהשתמטות" מדעת או שלא מעיסוק בנושאים שעיקרם ניהול (להבדיל ממנהיגות), מפני שנושאי ניהול כנראה אינם אהובים עליו.
הברירה הקריטית העומדת כיום בפני נתניהו כראש הפירמידה הביצועית בממשל, היא
לעשות סדר ביחסים שבין זרועותיו. לשם כך יהיה עליו להפעיל את מלוא סמכויותיו, ואותן, לדעתי, לא יוכל להפעיל, בממשלת ניגודים דוגמת הממשלה הנוכחית. לפיכך,
ללא פריצת דרך ממשית ומקיפה מול גנץ, עליו ללכת לבחירות חדשות. "איפוס והתחלה מחדש" (Reset) של מערכות הממשל הוא תנאי הכרחי ליכולת ממשית ואפקטיבית לשיקום המשק; ובלעדיה הסובל העיקרי - עם הפגנות ובלעדיהן - יהיה הציבור, דווקא בתחום הכלכלי והמשקי לא מדובר בשיקום אוטומטי ושבלוני של מה שנפגע, אלא באיפוס ממשי ויסודי של תהליכים, בהתאמה למצב ולצרכים העתידיים המסתמנים כבר כיום.
אינני משוכנע שישראל כ"ץ, שר האוצר הנוכחי, הוא הדמות המתאימה לכך. לכן, אחרי שינויי-הרכב משמעותיים בממשלה ובמערכת המשפט, הייתי מציע למנות את השר כץ לשר מתכלל (שר "לתכנון לאומי)" במשרד ראש הממשלה, כאחראי לרפורמה אירגונית ומשקית כוללת, ואת ח"כ ניר ברקת - על-פי רקעו וניסיונו הכלכלי, מסחרי, פיננסי - לשר האוצר, כשאחת המטלות המרכזיות שלו מלבד שיקום הכלכלה הלאומית, היא רפורמה אירגונית-ניהולית-מִשמעתית במשרד האוצר.
