את הציון המירבי (18 נקודות) קיבלו השופטים והרשמים הבכירים הבאים: אפרת בוסני, רבקה אייזנברג, אדהם ספדי, איילת השחר ביטון-פרלה, סימי פלג-קימלוב, יעקב שקד, יוסי ברכיה, אילה אורן, חילמי חג'וג', אביגיל ון-קרפלד, יהושע צימרמן, מריה פיקוס-בוגדאנוב, שלומית בן-יצחק, עודד שחם, אריה דורני-דורון, אבנר יפרח, עודד מורנו, זהבית אלדר ומרדכי כדורי.

17 נקודות קיבלו השופטים והרשמים הבכירים הבאים: קרן מרגולין-פלדמן, יורם ברוזה, שירלי דקל-נוה, טל אוסטפלד-נאוי, רענן בן-יוסף, שלמה בנג'ו, רבקה פרידמן-פלדמן, משה בר-עם, טל כהן-אלימלך, אורלי מור-אל, אברהם הימן, עלאא מסארווה, דורון יעקבי וטארק חסנין. 16 נקודות קיבלו השופטים הבאים: שלמה ארדמן, עדו כפכפי, ארז מלמד ותמר בר-אשר. הציונים הנמוכים ביותר ניתנו לציפי כהן-אביטן (15 נקודות) ולאורי הדר (14 נקודות).

כמו בכל שנותיו של המדור, גם בשנת תש"ף הציפו הביקורים באולמות ברחבי הארץ מספר בעיות מערכתיות, חלקן מוכרות היטב משנים עברו. החמורה שבהן היא איחורים ולעיתים אי-התייצבות של נאשמים וסניגורים בתיקים פליליים, הגורמת לבזבוז של שעות רבות בימי מוקד והקראות, כפי שראינו אצל טל אוסטפלד-נאוי. התופעה בלטה במיוחד בבית המשפט לעניינים מקומיים בקריות (אצל השופטות סימי פלג-קימלוב ואיילת השחר ביטון-פרלה), כאשר נקבעים עשרות תיקים ביום – כמעט מתוך הנחה שממילא חלק משמעותי לא יתקיימו בשל היעדרויות או דחיות.

ניתן להעריך, כי בכל שנה יורדות כך לטמיון אלפי שעות שיפוטיות – שהן, כפי שאומרים שוב ושוב כל ראשי המערכת, המשאב היקר ביותר שלה. המלכוד כאן ברור: לא ניתן לנהל דיון פלילי בלי הנאשם והסניגור גם יחד. לבתי המשפט יש כלים – צווי הבאה לנאשמים והוצאות אישיות לסניגורים – אך לא נעשה בהם שימוש של ממש. התוצאה ניכרת לעין. במצב זה, חובה לשנות דיסקט ולהתחיל להטיל (ולאכוף) את הסנקציות.

בעיה נוספת באולמות הפליליים היא בקשות דחייה של סניגורים, המלמדות על ניהול זמנים לקוי – בלשון המעטה. כמעט תמיד ניתן לשמוע שהסניגור קיבל את הייצוג רק שלשום ופנה לתביעה רק אתמול ויש לו פגישה בשבוע הבא (כמו למשל באולמה של שירלי דקל-נוה). לא ניתן להבין מדוע זוהי ההתנהלות. הרי תאריכי הדיונים ידועים זמן רב מראש, וכל מה שצריך לעשות הוא להתארגן לקראתם כמה ימים קודם.

העומס אינו הסבר, משתי סיבות. האחת: זמן הוא בינארי; אפשר להשתמש בו כעת או בעוד שבוע, וזה רק עניין של החלטה. השנייה: אם לסניגור אין זמן להתכונן כראוי להגנה – שלא יקח על עצמו את התיק; הכסף אינו חזות הכל. בהקשר זה מצויים השופטים בבעיה גדולה עוד יותר: הם הרי לא ימנעו את לימוד התיק, בוודאי ירצו לעודד הגעה להסכמות ואין להם אמצעים נגד הסניגורים. ייתכן שהפתרון החלקי מצוי בצד הטכני: בדיקה מראש של המזכירות וחובת דיווח מראש של הצדדים על מצב הייצוג והמגעים ביניהם, תוכל לייתר את ההגעה לאולם ואת בזבוז הזמן של בקשת דחייה ופתיחת יומן. מה שקורה כיום, מבזה את בתי המשפט בעיני הנזקקים לשירותיהם ויוצר אווירה של שוק וחוסר רצינות.

עוד תופעה נפוצה יחסית היא התנהגות גסה וחובבנית של עורכי דין. ישנם כאלו המגיעים לדיון ללא הכנה מספקת, אם בכלל, ומביך לשמוע את טענותיהם (ראו המקרה אצל טארק חסנין, של עורכת דין שטענה להעדר ייצוג בהליך הקודם – והתברר שמשרדה-שלה הוא שייצג). עורך דין פלילי עשה "ברוגז" לשופט ארז מלמד – והלה כלל לא הגיב. יש סניגורים הנדחפים בין דיונים ומנסים להתקדם לראש התור (כמו בדיוני המעצרים אצל יורם ברוזה). כל עוד השופטים ימשיכו לשתוק – גם ההתנהגות הזאת תימשך.

המדור גם ביקר השנה לראשונה באולמו של רשם הדן בהתנגדויות לביצוע שטרות (דורון יעקבי), ומהביקור עלתה התמיהה, מדוע מוקדשים משאבים כה רבים לעניינים שהם לעיתים בסכומים הנופלים מאלו של תביעות קטנות. ודאי ש"דין פרוטה כדין מאה", לבטח מבחינת הצדדים, אך המערכת הרי יצרה את מסלול התביעות הקטנות בין היתר כדי שיהיה מיתאם כלשהו בין הסכום לבין המשאבים. חייב להימצא פתרון מערכתי לתיקים אלו, שאם אינם נסגרים ברמת הרשם – עוברים לשופט, על כל הכרוך בכך.

שתי הערות על שופטים שקיבלו ציונים נמוכים יחסית. שלמה ארדמן לא ניהל בצורה נכונה את זמנו ואת זמנם של הצדדים, תוך בזבוז דקות רבות על עניינים שוליים. אורי הדר לא הצליח להשתלט על הצדדים בתיק תביעה קטנה ובזבז זמן בנסיונות הסבר. בשני המקרים, מדובר בהתנהלות שניתן לתקן בקלות יחסית – בעיקר עם תודעת שירות לציבור. ועוד הערה: הרשמת מירי שי כלל לא אפשרה להיכנס לאולמה, בנימוק לא-נכון של מגבלות קורונה וגם לאחר שהח"מ הזדהה כעיתונאי; זו הפעם השנייה שמתרחש אירוע כזה בבית הדין לעבודה בחיפה.

כתמיד, נסיים בתופעות הראויות לצל"ש. רבקה אייזנברג יצרה את האיזון הראוי בין הנושים לחייבים בתיקי פשיטות רגל. אילה אורן הפגינה אנושיות רבה בדיוני מעצרים ומילאה תפקיד של כמעט עובדת סוציאלית. חילמי חג'וג' ניהל למופת דיונים בתביעות קטנות, כולל התגברות על קשיי שפה. יהושע צימרמן התמודד עם הודאה בעייתית של נאשם, תוך הקפדה נכונה על קבלת הודאת אמת. מריה פיקוס-בוגדאנוב עשתה בית ספר בניהול דיוני מעצרים, ושלומית בן-יצחק – בניהול יום מוקד פלילי. עודד שחם התכונן לדיון בצורה מושלמת והיה חד כתער במהלכו. אצל אבנר יפרח בלטו תודעת השירות וחביבותו הטבעית. זהבית אלדר הראתה כיצד אפשר לסיים תביעה קטנה ב-15 דקות בלי להחמיץ שום דבר. כל אלו מלמדים שוב, שהרבה מאוד תלוי בשופט/ת – ולכן הציפיות שלנו הן בהתאם.