ישבתי מהופנט, כי ברור היה לי שאני שומע סיפור מוכר, סיפור על שלושה דורות, ממש כמו במשפחתנו. הדור הראשון הוא דור העולם הקודם, עולם בו היהודי חלם על ציון, פנה כשהתפלל (וכך גם נקבר) כלפי ירושלים והתפלל במלוא הרצון והכוונה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה".
באותו עולם למדו וידעו תורה, למעשה ידעוה בעל פה, מסיפורי בראשית עד אחרון הנביאים, כמו גם את דברי הימים. מאז הגיעו המלאכים לבקר את אברהם בן המאה ושרה בת התשעים, דרך הנפלאות שעשה הקב"ה ביציאת מצרים, במעמד הר סיני עת כתתו העברים את רגליהם במדבר מהלך ארבעים שנה ובחנוכת בית המקדש על-ידי בן-דוד המלך שלמה, ליוותה ההיסטוריה של העם היהודי אותו בנדודיו, בהשכימו בבוקר ובלכתו בדרך ושוכבו לישון בלילה, וכך עד עצם היום הזה. חוט שזור שלא ניתן היה לפרום.
קשר עם השם
כדברי המלך שלמה, החכם באדם, קיים היה מגדלור אחד, ערוץ תקשורת עם הקב"ה. מכל מקום בעולם, אנחנו מתפללים ומעלים תחינה כלפי ירושלים, מקום היכל השם (למרות שאנחנו יודעים שבנין אחד, מפואר ככל שיהיה, לא יכול להכיל את השם, עושה שמים וארץ - "הנה השמים ושמי השמים לא יכלכלוך"), ואלוהים נותן תשומת לבו לאותו אתר: "ופנית אל תפילת עבדך ואל תחינתו... לשמוע אל הרינה ואל התפילה אשר עבדך מתפלל אליך... להיות עיניך פתוחות אל הבית הזה לילה ויום, אל המקום אשר אמרת יהיה שמי שם, לשמוע אל התפילה אשר יתפלל עבדך אל המקום הזה" (מלאכים א׳ ח׳: 28-29). כיוון שאלוהים יודע לבב כל אנוש, ואין נסתר מפניו, הוא מראה חסד או מעניש כפי הצורך. כך נשמר הקשר בין האלוהים אשר בשמים לילדיו אשר כאן עלי אדמות.
אומר המלך שלמה: "כל תפילה כל תחינה אשר תהיה לכל אדם לכל עמך ישראל אשר ידעון, איש נגע לבבו ופרש כפיו אל הבית הזה. ואתה תשמע השמים מכון שבתך וסלחת ועשית ונתת לאיש כל דרכיו אשר תדע את לבבו, כי אתה ידעת לבדך את לבב כל בני האדם" (שם:38-39).
לא רק היהודים כי אם גם בני שאר אומות העולם רשאים לפנות לאותו אתר ולשטוח את תחנוניהם בפני הקב"ה, ואף להם הוא יענה. וכך אומר המלך שלמה: "וגם אל הנכרי אשר לא מעמך ישראל הוא, ובא מארץ רחוקה למען שמך. כי ישמעון את שמך הגדול ואת ידך החזקה וזרועך הנטויה, ובא והתפלל את הבית הזה. אתה תשמע השמים מכון שבתך ועשית ככל אשר יקרא אליך הנכרי, למען ידעון כל עמי הארץ את שמך, ליראה אותך כעמך ישראל ולדעת כי שמך נקרא על הבית הזה" (שם: 43-41). אם כך כלפי אומות העולם, על אחת כמה וכמה אלוהים לילדיו.
אותו דור קדום של לפני שלושת אלפים שנים הקדים מאוד את האינטרנט והתקשורת המודרנית. השיטה כמובן היא אותה שיטה, מהטלפון החכם בידינו, דרך פס תקשורת רחב כמו G5, אנחנו מעלים אתר מסוים ודרכו אנחנו מקבלים מידע ושם אנחנו יכולים ליצור קשר. בצד השני מפעיל או גוף ממונה, שלעיתים עונה לנו כפי ציפיותנו. לא משנה היכן אנחנו בעולם, כל זמן שאנחנו יכולים להתחבר לרשת, אנחנו יכולים להתקשר עם הממונה עלינו. כך בימינו במאה העשרים ואחת, ובימים קדם, פנינו לירושלים, ותפילותנו נישאו דרך פס תקשורת אינסופי והממונה שם פעמיו לאותו אתר - ירושלים - וענה לפי הצורך, כל אחד במידתו. שימו לב שלפני כמעט שלושת אלפים שנה מסתבר שהשתמשו באותו שיטה בה אנו משתמשים היום, ועל כך נאמר "אין חדש תחת השמש".
שלושה דורות
נחזור לדור הראשון, זה שלא הפסיק לחלום על ציון. היה זה דור חסר כל רכוש, אך בעל ממון רב מבחינת ניסיון חיים, אמונה וייחודיות, גם אם זו האחרונה גרמה לקנאה ולשנאה וכך עלתה לו בסבל רב ולעיתים בחייו. כך תאוריו וסיפוריו של שלום עליכם או יצחק בשביס זינגר כה נוגעים ללב אנוש באשר הוא, כי הם מתארים את החיים בפשטותם, אכזריותם ומהותם העמוקה.
היה לו לאותו דור עולם ומלואו, למרות שבמבט מהיום הוא היה חסר כל, חי בדיוק כפי שחיו לפני אלף שנים, עם אמצעים דלים שבדלים, וללא כל תנאים חומריים. ולמרות כל זאת, הוא היה חדור אמונה, שיום אחד יגיע לציון ירושלים, ושם המשיח מחכה, ואפילו יתבושש מעט, בוא יבוא, בזה הם היו בטוחים (אצל משפחת ריבלין — לימים ראובן "רובי" יהיה נשיאה של מדינת ישראל — נהגו לישון נעולים בנעליהם, שמא יגיע המשיח והם לא יהיו מוכנים לקבלו).
בדרך לא דרך, דרך חתחתים, הם הצליחו להגיע לארץ ישראל, מושא חלומותיהם. אין פלא שהדבר הראשון שעשו היה להשתטח ולנשק את הארץ, ולהודות לבורא עולם על שהביאם הלום. כמובן שאם היה קשה עד עכשיו, יהיה אפילו קשה יותר מעכשיו, אם כי קושי מסוג אחר - קשיי הסתגלות וקיום. היהודים (ולימים הישראלים) בארץ נראו כה חזקים ובריאים, שזופים ויפים, כאילו הם גדלים על שמרים. ייתכן שהם אפילו דמו לנפילים אותם ראו שנים עשר המרגלים, "ראשי בני ישראל המה". בדיוק כמו יהושוע בן נון למטה אפרים וכלב בן יפונה למטה יהודה, הדור שזכה והגיע לארץ ישראל היה אסיר תודה, וכל מה שקרה והיה, "מן האלוהים הוא." כך האמינו.
בחיים שום דבר לא הגיע בקלות, כך שאם צריך היה להשתכן במעברות, להסתפק במועט שבמועט מהלך הצנע, לצאת לפרוץ דרכים ולהגן על ישובים ושיירות, לעבוד בכל עבודה שהיא שלא דמתה במאומה למה שהיו רגילים בעולם הישן, כך בדיוק עשו, ואף לא טרוניה - בקול או בלב. היה זה דור שאת כל כולו נתן, שכן הוא קיבל מתנה שרק פעם באלפים שנה זכה מישהו לקבל כמותו. כשקמה המדינה ואיתה צבא ההגנה לישראל, הם מיד התנדבו, שכן זו להם זכות וחובה אמיתית, שכן הצבא מגן על התגשמות החלום, על עצם קיום המדינה לאחר אלפים שנות גלות (סבתי ז"ל תמיד אמרה שגם אם לא נולדתי או גדלתי בארץ, וגם אם איני חי בארץ, חובה אחת מוטלת עלי, זכות שאין כמוה, והיא לשרת בצה"ל. כך באמת היה).
לרובם עברית לא הייתה שפה מתחדשת וחיה כי אם שפת תפילה, ובהחלט לא שפה קלה או שפה שניתן להתייחס אליה בקלות ראש. השפה השגורה בפיהם הייתה השפה מהבית, אך בניגוד למגדל בבל שם בלל אלוהים את שפת דור המבול (שבתחילה הייתה "שפה אחת ודברים אחדים" קרי אחידה ומאוחדת), בארץ ישראל אלוהים בחר לעשות בדיוק את ההפך. במגדל בבל הוא בלל, פירד ופיזר, ועתה הוא קיבץ מן התפוצות והעניק בחזרה שפה אחת, זיקק אותה והקים מחדש ישות אחת של ישראלים בארצם. כמובן שזה היה קשה ביותר, ועד סוף יומם, שפת האם לא הייתה עברית.
ילדיהם ינקו מהוריהם אהבת הארץ, זהות ורעיון שהתגשם. היהדות הייתה טבועה אצלם בדם, כך גם המחויבות לשרת בצבא והקשר בחבל הטבור לארץ. בניגוד להוריהם, הילדים היו ישראלים לכל דבר, ולאחר השרות בכור ההתוך של הארץ, לא ניתן היה להבדיל בין האחד לרעהו. נראה כאילו הילדים ינקו את לשד הארץ במקום את חלב אימהותיהן. תודות לחינוך הנוקשה שקיבלו בבית, הם התנהגו במשנה זהירות, כאילו עינו של מי נתונה בהם, גם כשהם היו לבדם (כך לדוגמה, הם לא יזרקו עטיפה או קליפה ברשות הרבים, והם לא יעתיקו בבחינה או ירמו את הזולת). יותר מכל, הם לא רצו לאכזב את הוריהם שהקריבו את הכל בכדי להגיע ארצה ובכדי להגן עליה ולתרום להתפתחותה ושגשוגה. דור זה אינו זקוק שיקראו לו לדגל, הוא קם לבדו ומתייצב, מתנדב ומוכן להקריב הכל, כי זה הדבר הנכון לעשותו. זהו דור שניתן לסמוך עליו, שכן רב בו הטוב, אפילו אם הוא עקש וקשה עורף, מחוספס ואולי אפילו קוצני בחוץ אך מתוק בפנים, כמו מנגו שטעמו עדן.
גדלו הילדים והקימו משפחות משלהם, גידלו ילדים, צברים, ואלו אינם למודי מלחמות. הם לא מכירים ולכן גם לא מבינים איום קיומי מה הוא. לעיתים קרובות הם צריכים לשבור את הראש, אך עיקר הקושי הוא האם טסים לסוף שבוע לארופה או מאריכים את הזמן וקופצים לניו-יורק או אוסטרליה. העולם התגמד, והארץ איבדה מחשיבותה. כשישית מהישראלים בוחרים שלא לגור בארץ. למספר לא מבוטל אזרחות שניה (ולעיתים גם שלישית). בעוד שפעם אי-שרות בצבא גרם לנידוי מוחלט, לא כך הוא בהווה. נהפוך הוא, רבים מאלילי הנוער לא משרתים וגאים בכך. ערכים ניתן למצוא, אך עולמו של הדור השלישי רחוק שנות אור מזה של הוריהם או הורי-הוריהם.
הצעירים לא מבינים את המבוגרים ולא יכולים לתאר לעצמם את מקצת הסיפורים או המנהגים. להם יש את מדינת ישראל, שתמיד הייתה ותמיד תהיה, מעצמה של ממש, ארץ הפיתוחים הבלתי אפשריים, האקסיטים ולכן הסטרטאפים, ארץ המדע הבדיוני הקם לתחיה. חייהם טובים ביותר, גשמיים לחלוטין, והרוחניות מהם והלאה. בשורשיהם הם מזלזלים, בלי להבין שללא השורשים, הם יתייבשו ויפלו, ממש כמו עלים נידפים ברוח. הם חיים חיים של הרגע הזה, וזה בדיוק סך כל הסבלנות שיש להם.
"זכור ימות עולם, בינו שנות דור ודור -
שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך"
(דברים ל"ב: 7)
למה זקוק דור זה? לסיפור שיסופר לו, והוא ישב מרותק וישתה בצמא כל מילה היוצאת מפי המספר, על תלאות הדרך, האמונה הצרופה, הקשיים, הסבל, ההקרבה - כל אותם צ׳יזבטים של דורות קודמים, ומאותו סיפור-ניגון עתיק, הוא ידע את שעליו לעשות, את חובתו לשמר ולשפר את הפיקדון היקר שניתן בידיו להעבירו הלאה, מדור לדור, לאלף דורות. זה דור שבו טמון פוטנציאל ענק ונפלא, וצריך רק להגשימו. כמו זרע במדבר חסר רחמים הוא, ויודעים אנו איך משנה מדבר סהרה את פניו לאחר הגשם. לכן נייחל לגשם שיגיע, ויפריח את המדבר.
כך סיפור של שלושה דורות, הדור שעלה ארצה, ילדיהם שגדלו בין שני עולמות, וילדיהם של אלו שאינם יודעים מציאות אחרת מאשר של מדינת ישראל המודרנית.
הסיפור ששמעתי אינו על העליות מארופה בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים. אין המדובר ביהודים ממזרח ארופה ובאודים המוצלים מאש התופת של השואה. גם לא על כשלושת רבעי יהודים מהעולם הערבי שגורשו מבתיהם והגיעו ארצה. הסיפור גם אינו על עליתם של למעלה ממיליון אזרחי ברית המועצות. הסיפור לו האזנתי קשב רב הוא של העלייה מאתיופיה, הקשיים, ההסתגלות והדורות הבאים, אלו שהגיעו בתור ילדים צעירים עם הוריהם לארץ הקודש בציפיה למצוא שם את בית המקדש ואת המשיח, ושגדלו והיו לטייסים ולרופאים, עורכי דין וכתבים, חיילים וספורטאים מצטיינים, זמרים ונגנים ודוגמניות (וגם מלשון מודל, דגם, תבנית). גם הם הקימו משפחות, והדור החדש הוא ישראלי לכל דבר, וחי בארץ בה הילדים עוורים להבדלי צבע עור, דבר שדי נבצר מהבנתנו. אם לא מדובר בגן עדן עלי אדמות והתגשמות דברי הנביאים, איני בטוח איך אחרת לתאר את עם ישראל בארץ ישראל.
היו קשיי הקליטה שנמשכו לא רק שנים כי אם עשורים. קיימת הרגשה מוצדקת (של חרטה?) שניתן היה לעשות יותר, שצריך היה לעזור להם, שלא עשינו מספיק, שאולי כשלנו בהתנהגותנו. אך מעבר לכל, יודעים אנו בודאות שאכן זו התגשמות לא רק משאלותיהם וכיסופיהם, כי אם חזון אחרית הימים ממש, לפיו מתקבצים אנו ובאים מכל קצוות תבל, שכן בעולם כולו, ליהודים יש רק בית אחד, מדינה אחת, קטנטנה, בין הנהר לים. תפילה בת שנים אלפים מתגשמת בימינו אלו ממש, בעוצמה כה גדולה שאנחנו מסונוורים.
טוב שעצרתי לדקה חולפת להאזין לסיפור שסופר, ליהודים בארה"ב, על-ידי אושרה פרידמן, בת 42, הצעירה מ-13 ילדים, שבהיותה בת שבע עלתה עם הוריה מאתיופיה ארצה, גדלה, שרתה כקצינה, למדה בארה"ב, מסיימת היום את הדוקטורט, נשואה לאשכנזי, אם לשלושה וסגנית מנכ"ל משרד ממשלתי (הרשות למעמד האישה). הוריה וילדיה כאחד צריכים להיות גאים בה ביותר, והנה היא הצליחה להצית להבת נר בלבות זרים גמורים, יהודים בתפוצות.
