וולטר בייגהופט, עורך אקונומיסט בתקופה הוויקטוריאנית, טען שבית הלורדים הוא המכובד שבין שני בתי הפרלמנט. יורשיו כיום טוענים, ש"מכובד" היא המילה האחרונה בה אפשר לתאר את רשימת 36 הלורדים החדשים שיצר בוריס ג'ונסון. היא כוללת את בנו של איש קג"ב לשעבר שהפך לאוליגרך, ושבבעלותו שני עיתונים בבריטניה וטירה באיטליה; שחקן קריקט מזדקן שתמך בברקזיט; פעיל לשעבר במפלגה הקומוניסטית ובמחתרת האירית, שתמך גם הוא בפרישה מהאיחוד האירופי; תורמים כבדים למפלגה השמרנית; ואחיו של ראש הממשלה.

המעטים שיצאו להגנתו של ג'ונסון טענו, כי כך היו הדברים מאז ומעולם. כל ראש ממשלה מבטיח בתחילת דרכו לבצע רפורמה בבית הלורדים – ועושה ההפך. אקונומיסט מגיב: נניח בצד את העובדה שזה טיעון של רפובליקת בננות ואת העובדה שחברי בית הלורדים כפופים לכללי גילוי כספי פחותים בהרבה משל חברי הפרלמנט. העיקר הוא שהרשימה של ג'ונסון באה על-רקע של לחץ חסר תקדים על כללי ההתנהגות הציבורית.

במאות ה-18 וה-19 נודעה הפוליטיקה הבריטית בכינוי "השחיתות הישנה". העשירים התייחסו אל המדינה כרכושם הפרטי וכך גם חילקו את המשרות. הוויקטוריאנים שינו את השיטה, משום שהגיעו למסקנה שבריטניה לא תצליח כמעצמה תעשייתית אם מדינה בלתי יעילה תעמוד בדרכה. הרשימה של ג'ונסון מלמדת שבריטניה חוזרת להרגלים הישנים. זו אינה שחיתות במזומן – הפוליטיקה הבריטית נקייה מזו של איטליה או צרפת – אלא התייחסות לממשלה ככלי להשגת מטרות פרטיות או אידיאולוגיות, במקום היחס הרציני של הוויקטוריאנים.

היעלמות הסטנדרטים נשענת על שינויים מבניים בחיים הפוליטיים הבריטיים. הקריסה במספר החברים מאלצת את המפלגות לנקוט צעדים נואשים לגיוס כספים. הדבר נכון במיוחד לגבי המפלגה השמרנית, אשר עם 150,000 חברים בלבד נאלצה להציע למכירה מושבים ליד השרים הבכירים בארוחות התרמה. אחת הארוחות הללו הולידה לאחרונה שערורייה: ריצ'רד דזמונד, מפיק פורנו שהפך ליזם נדל"ן, ניצל את מושבו ליד שר השיכון, רוברט ג'נריק, כדי לשכנע אותו להפוך את החלטת משרדו ולהעניק אישור בנייה לפרויקט בהיקף של מיליארד ליש"ט במזרח לונדון.

התקצרות הקריירות הפוליטיות מאלצת את הכוכבים הצעירים לחשוב כל העת על הצעד הבא שלהם. ג'ורג' אוסבורן, שנעשה שר האוצר בגיל 45 בלבד, שכנע אחרי פרישתו את חברת בלקרוק לשלם לו 650,000 ליש"ט לשנה תמורת ייעוץ של יום אחד בשבוע, והאוליגרך יבגני לבדב מינה אותו לעורך של העיתון איבנינג סטנדרט. הברקזיט האיץ את השקיעה: תומכיו יצאו במאבק חסר פשרות נגד כל מוסד שעמד בדרכם, כולל בית המשפט העליון ובית הלורדים. יזמים פוליטיים ניצלו את הבלבול כדי לפלס את דרכם ללב קבלת ההחלטות, ולבסוף השתלטו ג'ונסון ואנשיו הקיצוניים על המפלגה השמרנית.

ג'ונסון מומחה בהימנעות מלקחת דבר כלשהו ברצינות יתר. אן אפלבאום מתארת את האווירה בכתב העת ספקטטור, כאשר עבדה בו בשנות ה-90 לצידו של ג'ונסון: "הטון בכל שיחה, בכל ישיבת מערכת, היה ערמומי; כל פגישה מקצועית הייתה משעשעת. לא היה רגע בו הבדיחות פסקו או שהאירוניה הסתיימה". ג'ונסון מוקף במהפכנים הרוצים לקרוע לגזרים את הסדר הקיים, ובראשם יועצו הבכיר דומיניק קאמינגז ושר הקבינט מייקל גוב.

השילוב של אדישות עצלה כלפי "המוסדות המשעממים" ומהפכנות הוא מסוכן בכל עת; הוא מסוכן עוד יותר כאשר הסטנדרטים הציבוריים נשחקים בידי טכנולוגיות חדשות ונורמות משתנות. הוויקטוריאנים ידעו שהשחיתות הישנה תחזור בלא מלחמה בלתי פוסקת למען ממשלה נקייה וערכים ציבוריים נעלים. אין כל סימן לכך שלמנהיגי בריטניה הנוכחיים יש הנכונות או הרצון לנהל מלחמה כזו, מסיים אקונומיסט.