בספרה האוטוביוגרפי של גילה אלמגור 'הקיץ של אביה', כותבת הסופרת והשחקנית המפורסמת על ילדה בשם אביה, בת להניה, שורדת שואה, פרטיזנית ומעורערת בנפשה. אף על-פי שאביה היא צברית - ילידת הארץ, חייה מעוצבים על-ידי השואה ומושפעים ממנה. בדומה לאביה, רבים מילידי שנות ה-40' המאוחרות ושנות ה-50' למאה הקודמת הושפעו מהשואה, נשאוהּ כנטל על גבם ועיצבו את אישיותם תחת צילה האיום והכבד, אף שלא נכחו בה, אף שלא היו חייבים בכך. המשוררת עדינה בן חנן היא נציגה פואטית מובהקת של בני ובנות דור שני לשורדי השואה, שצלקותיה נחרצו בנפשם ועיצבו את מהלך חייהם, אופיים וכמובן את כתיבתם.
בספר הרביעי, 'גיבורה או אנטי' בהוצאת 'עמדה', שראה אור בשנת 2020, בן חנן מאפשרת לקוראים בכלל, ולבני הדור השני בפרט להתבונן על השואה ועל החיים בצל משפחה שורדת שואה, בחלוף 40 שנה מאז עזבה את בית הוריה בנצר סרני (הוא קיבוץ בוכנוואלד לשעבר), מנקודת מבט של סבתא, של אמא, של ישראלית ושל אישה בשנות ה-60 לחייה. ברם, הייחודיות הפואטית בנקודת המבט של בן חנן בספר החדש, אינה קשורה בגילה או בהפיכתה לסבתא אלא קשורה דווקא בבשלות הרגשית ובמורכבות האינטליגנטית שבה היא נוגעת בנושא השואה, וזאת מבלי להזכיר את הנושא במפורש בספר, אף לא פעם אחת.
בספר, שכריכתו סגולה, צנועה ומינימליסטית, מוצגים לקורא 75 דפי שיר שניתן לחלקם בגסות לשתי תימות בולטות ומרכזיות: שואה ומשפחה. תימות אלו אינן ייחודיות לספר זה, וגם בספריה הקודמים בן-חנן עוסקת בנושאים הללו, אם כי באופן פחות מורכב, עמוק ובשל. קשה להתעלם אפוא מהמכנה המשותף, הליניארי כמעט, לכל ספריה של בן חנן שבהם המשפחה והשואה הן תימות מכוננות יצירה, ואפשר אף מכוננות שירה. בספר הנוכחי, ישנן יצירות שבהן שתי התמות הללו מתלכדות ומתממשות כתלכיד מסקרן שמשלב אישי ולאומי, יהודי וישראלי, צברי וגלותי; וישנן יצירות שבהן התימות הללו מזינות וניזונות זו מזו, כאשר היחס הבולט ביניהן הוא שהאחת - השואה, גורעת מהמשפחה ומזינה אותה במקביל. השואה כך נראה, גורעת ומחסירה מהמשפחתיות כפי שנתפסת ומוצגת על -די בן חנן, אך בה באותה עת היא גם מחדדת בעיני המשוררת את חשיבותה ואת נחיצותה ברמה הקיומית.
ביטוי מרגש ומפוכח להתלכדות תימת המשפחה בתימת השואה ניתן למצוא בשיר 'משפחת נוסייבה ואני' (עמ' 33), שבו נמלאת המשוררת צער וקנאה נוכח הידיעה על שושלת נוסייבה הירושלמית שנושאת את שם המשפחה קרוב לשמונה מאות שנה, ואילו היא מהמעט שנותר לה לאחר השואה, כבד עליה ומכאיב מאוד: 'משפחת נוסייבה הירולשמית, הענפה/ נושאת בגאון את שמות כל/ בני המשפחה כשמונה מאות שנה, / מספר אל מול המצלמה אחד מבניה, // ואני/ נושאת את אפס קצם של שמות בני משפחתי/ רמזים משמועות רחוקות, שברי ידיעות, // והם/ כבדים עלי כשברי הלוחות/ והם שורטים בבשרי כברית// ואינני משלחת/ מידַי'. גם בשיר 'גיבורה או אנטי' (עמ' 29) ששמו משמש גם כשם הספר ושמוקדש לסבתהּ של המחברת, מתואר קשר בין-דורי בל ינתק, חרף השואה ופער הגילים בין הסבתא לנכדתה, שבו קורות חייה ועלילותיה של הסבתא נשזרות בקורותיה של הנכדה, והופכות לנרטיב פואטי-משפחתי שטבוע בו הזיכרון מה'שם'- הגלותי, שלא מרפה מה'כאן' - הישראלי: 'גם היום/ כשאני מבוגרת ממך במותך/ את עדיין/ הדמות המרכזית בסיפור שלי, / גיבורה או אנטי/ גיבורה,/ זה כבר מזמן לא לב/ הסיפור...'.
העדר אזכור מפורש
העיסוק בנושא השואה בספרה של בן חנן איננו מפורש, וליתר דיוק אין הוא גלוי כלל, כך שלמעשה הקורא נדרש להתמצא באלוזיות, באסוציאציות, בשברי רמזים, ובדימויים מוכרים ומוכרים פחות כדי להבין את כוונותיה ורגשותיה האמיתיים של המשוררת. דוגמה מאלפת לכך ניתן למצוא בשיר 'טובי החותרים של אודיסאוס' (עמ' 53) בו המשוררת פותחת את השיר במשפט הסתום והבלתי מבואר 'גם אבי העדיף את הקורבנות/ לסקילה...'. משפט משונה שמתבהר לקורא בהפתעה מסוימת רק בבית השלישי בו נכתב: 'אבל הקורבנות לסקילה/ מתרוצצים בו מאז/ לעד,// בוקעים מגונו בשנתו/ סודקים בקיעים/ בכפת ידיו'. רק בבתים האחרונים בשיר העיסוק בדמות המיתית מן האפוס היווני הקדום, מתבהר ומוסב בדרמטיות מסוימת לעיסוק באביהּ, שקורבנות (השואה) מתרוצצים בראשו לעד, גם מתוך שנתו, בדמות סיוטים מבעיתים. סוגיית סיוטי הליל של קורבנות השואה והאופן שבו הם השפיעו על בני הדור השני מקבלת בשיר ביטוי מוחשי, מורכב וחזק, ונדמה שגם המשוררת מתקשה לדייק את הזעזוע שלה נוכח חוסר האונים של האב בלילות.
שיר נוסף שעוסק באביה של המשוררת ובשואה הוא השיר 'לעמוד' (עמ' 65), שבו בן חנן מפריטה את הצפירה, שהיא אחד מסמלי הזיכרון הקולקטיבי והופכת אותה מסממן לאומי לסממן אישי: 'בכ"ז בניסן, כשנה וחצי לפני מותו/ ברגליים כושלות עמד אבי בצפירה/ שתי דקות תמימות עד סיומה// והיה לו כל כך הרבה/ בשביל מי/ לעמוד.'. התגברותו של האב על מגבלותיו הפיזיות למען יזכה לכבד, ולו בפעם האחרונה את זכר הקורבנות, היא בבחינת שירת אודה יהודית-ציונית, והמוטיבציה שלו לעמוד, כפי שמוצגת בשיר, מטלטלת את המחשבה ואת הלב של הקוראים, אך גם מחזקת את הזהות הישראלית-יהודית, בדרך שאינה קלישאתית או מלאכותית, אלא אותנטית ופסיכולוגית.
בהשפעת השואה, בתפיסת בן חנן יש כוח נגדי ששווה לחיים עצמם. המשפחה לדידה היא האנטי תזה למוות, לשואה ולסִבלות היהודים והאדם. במשפחה בן חנן מוצאת נחמה, אהבה, שפע ובית. דוגמה מעניינת לכך ניתן למצוא בשיר 'ביום שבו נולד נכדי' (עמ' 16) שבו מוצג תיאור נשגב של חווית הסבתאות, שגובל בגלוריפיקציה של רגע הולדת הנכד, ושאת עוצמתו ניתן להבין על-רקע שירי השואה בספר, ובספריה הקודמים: 'ביום שבו נולד נכדי/ לא העליב אדם את זולתו בעולם,/ תהומות הנפש התמלאו רוך/ ונגיעת כף יד הייתה ספוגת חמלה.// זה היה היום הענוג ביותר בשנה/ כאבים נשטפו, ואדיות שיבשו התמלאו, / ניחוחות התמזגו...' . התקדשות מעמד הפיכת בן חנן לסבתא, בין שבאופן מודע ובין שלאו, מסמל עבורה סוג של ניצחון על השואה, ומבטא היטב את הפיכת החוויה האישית (בחייה) ללאומית, כך שהשמחה בהולדת הנכד איננה מוגבלת רק לחיק המשפחה, אלא היא גם שמחה שקשורה בניצחון העם היהודי שממשיך להעמיד ורות, חרף הנסיונות לכלותו.
בשונה מספריה הקודמים, בספר השירה הנוכחי, בן חנן נמנעת ככל האפשר מאזכור מפורש של המילה שואה. דומה אפוא כי יותר משהבחירה המעניינת מבטאת קושי לעסוק בנושא במישרין, יש בה תחכום פואטי שמחייב את המשוררת להיעזר באסוציאציות, רמזים, אלוזיות, דימויים, מטאפורות וכיו"ב, מה שהופך את שירי השואה הסמויים למורכבים ולמעוּדנים אף יותר. כך למשל בשיר 'ימים טרופים (עמ' 28), הקושי לעסוק באופן גלוי ומפורש בנושא הכאוב והטראומתי מוביל לשימוש בלשון פיגורטיבית עשירה: 'בריות/ מימים טרופים שלא הכרתי/ גדלו אותי./ הן יכלו לכל המלכודות/ לכל המזימות/ לכל התככים,// אבל לא / לנפשן שנטרפה בכפן, /ולא לנפשי/ שנפשותיהן טרופות בה.' נהיר אפוא לכל בר-בי-רב שהימים הטרופים שלא הכירה המשוררת, כבת דור שני, הם ימי השואה, אך אנשים שחיו בימים הללו גידלו אותה ועיצבו את אישיותה בצל השואה. החזרה על השורש ט.ר.פ בשיר, מחדדת ומעצימה את הטירוף בהתקיימות השואה שבמהלכה נרצחו 6 מיליון יהודים, אך גם רומזת לנזק הנפשי (טירוף) שנגרם לאלו ששרדו את השואה ולילדיהם.
שירתה של בן חנן נכתבת ממקום עניו וצנוע. היא נטולת יומרות והשתייכות סקטוריאלית. אין היא כותבת בספריה אלא את אשר מצולק על לוח ליבה. לפיכך, שירתה היא שירה לירית טהורה, שבה באים לידי ביטוי רחשי ליבה, חוויותיה האישיות, חלומותיה, פחדיה ותמונות מנופי ילדותה, מחייה ומחיי בני משפחתה. התעסקות המשוררת בשלושת העשורים האחרונים בשואה הביאה אותה, בדומה לחוקרים באקדמיה המתמחים שנים רבות באותו נושא, להתמחות שהופכת את שיריה למורכבים ועשירים יותר, ועל כך כמובן יש רק לברך ולנסות לשער בזהירות כיצד ובאיזה אופן יכתבו שירי השואה בספרה החמישי.
