מפעם לפעם מועלות טענות שונות לגבי מינוי שופטים בישראל. הטענות העיקריות הן שתיים. האחת מופנית נגד הרכבה של ועדת הבחירה. על-פי הנטען, העובדה שוועדת הבחירה כוללת שלושה שופטים של בית המשפט העליון מתוך תשעה חברים, נותנת משקל יתר לשופטים המכהנים לעניין מינוי שופטים וקידומם. טענת משנה בהקשר זה היא, כי אין מדינות אחרות שבהן לשופטים יש השפעה כה גדולה כבישראל על מינוי שופטים. הטענה האחרת מכוונת להרכב האתני, החברתי והדתי של ציבור השופטים המכהנים. הטענה היא, שהמגוון האנושי של ציבור השופטים אינו משקף את הקבוצות השונות בחברה הישראלית.

לפני שנתייחס לטענה בדבר משקל היתר של השופטים בבחירת שופטים חדשים ובקידומם, ראוי להציג כמה נקודות מקדמיות שלאורן תיבחן הטענה. ישראל משתייכת, מבחינת שיטתה המשפטית, לקבוצת המדינות שמשפטן התבסס בתחילת דרכן על המשפט האנגלי. מדינות אלה משויכות למה שמכונה מערכת ה-Common Law (להלן: המשפט המקובל). אחד המאפיינים החשובים של המשפט המקובל הוא שלבתי המשפט יש תפקיד מרכזי בפיתוח המשפט, וזאת לצד המחוקק הראשי - הפרלמנט. במדינות המשפט המקובל, הלכות שנקבעות על-ידי בתי המשפט הגבוהים מחייבות את כל הערכאות, וכך הן נהפכות לחלק מן המשפט המחייב.

מאפיין נוסף של המשפט המקובל נוגע בגיוס שופטים. במדינות המשפט המקובל השופטים מתמנים מקרב ציבור עורכי הדין. זאת, בניגוד למדינות אחרות, שבהן סטודנטים שסיימו לימודי משפטים באוניברסיטה ומעוניינים להתמנות לשופטים פונים ללמוד בבית ספר לשופטים. בסיום לימודי השפיטה, ולאחר עמידה בבחינות, הם מתמנים למערכת השפיטה, בדרך כלל בגיל צעיר יחסית. לפיכך, כאשר משווים את שיטת המינוי של שופטים הנהוגה בישראל לשיטות במדינות אחרות, ראוי לערוך השוואה מול מדינות המשפט המקובל, ולא מול מדינות שאינן משויכות למשפט המקובל.

נקודה מקדמית נוספת, הקשורה לזו הקודמת, נוגעת במבנה המערכת השיפוטית. במדינות המשפט המקובל, אם כי לא בכולן, הרשות השופטת היא מערכת אחת, אלא אם כן מדובר במדינה פדרלית. בראש המערכת ניצב בית משפט עליון אחד. לעומת זאת, במדינות שאינן משתייכות למשפט המקובל, כגון גרמניה או צרפת, הרשות השופטת מורכבת ממערכות שונות של בתי משפט רגילים ובצידם בתי משפט מינהליים, ולעיתים בתי משפט נוספים. במדינות אלה קיים אף בית משפט לחוקה, שתפקידו לקבוע אם חוק רגיל שקיבל הפרלמנט תואם את החוקה. באותן מדינות סמכות זו אינה נתונה לבתי המשפט הרגילים. מאחר שישראל נמנית עם מדינות המשפט המקובל, נראה שאף מטעם זה יהא זה נכון להשוות את שיטת המינוי בישראל לזו הנוהגת במדינות המשפט המקובל.

נקודה מקדמית אחרת נוגעת בהבחנה בין סמכות המינוי הפורמלית לבין ההסדרים שקיימים בפועל ואשר אינם קבועים בחוקה או בחוק, אשר משקפים באופן אמיתי את המתרחש במינוי שופטים. בהמשך נתייחס, בין היתר, להודו ולקנדה, שהן מדינות המשפט המקובל, ואז יובהר מדוע יש חשיבות עליונה לא רק להסדרים הקבועים בחוקה או בחוק לעניין מינוי שופטים.

ונקודה מקדמית נוספת: מרכיב חיוני בכל משטר דמוקרטי הוא עצמאותם של השופטים ואי-תלותם ברשויות האחרות, המחוקקת והמבצעת, ובמיוחד בזו האחרונה. ספק גדול אם ניתן לדבר על דמוקרטיה בלא המרכיב האמור של עצמאות השופטים. אחת הדרכים החשובות להשגת אי-תלות של השופטים היא להבטיח שמינוים לא ייעשה באופן בלעדי על-ידי הרשות המבצעת או המחוקקת. מינוי על-ידי הרשות המבצעת או המחוקקת צפוי ליצור לכל הפחות מראית עין של תלות.

יש לזכור, כי אחד התפקידים החשובים של הרשות השופטת הוא לבחון את חוקתיותם של חוקים שקיבלה הרשות המחוקקת ולבקר את מעשיה של הרשות המבצעת. יש למנוע מראש מצב שבו הציבור יעריך, כי השופטים, מפעיליה של הביקורת השיפוטית על חוקים ומעשי מינהל, נרתעים מלעשות כן בשל העובדה שהם מונו על-ידי הרשות המבצעת או המחוקקת. כמו-כן יש לתת את הדעת, בצד ההיבט הפורמלי של סמכות המינוי, לתרבות הפוליטית הנוהגת. ייתכן בהחלט שגם כאשר סמכות המינוי של שופטים נתונה בידי הרשות המבצעת, התרבות הפוליטית היט כזו שבעל הסמכות לא יעז למנות לתפקידי שפיטה אך ורק מועמדים המזוהים מבחינה אידיאולוגית עם המחנה שלו.