תשתיות כמנוע הצמיחה ליציאה מהמשבר

בלי להרגיש חלפה כבר חצי שנה מאז תחילת משבר הקורונה. הממשלה השקיעה עד כה עשרות מיליארדים של שקלים בניסיון לייצב את המשק הישראלי, כולל תחום הדיור, אולם עד כה ניסיונות אלה עלו בתוהו והמשק הישראלי כולו נכנס להאטה רבתי, שלא לאמר כאוס של ממש.

הטעות הבסיסית שנעשתה הייתה בכך שעיקר הפעולות היו קצרות טווח ומיידיות ולא יצרו כל מנועי צמיחה מחודשים לכלכלה הישראלית. בתחום הדיור, לדוגמה, אין בפועל כל הבדל מהותי בין הפעולות הנקודתיות ששרי שיכון ביצעו, לבין אלה של שר השיכון הנוכחי.

דוגמה מובהקת לכך הייתה בהפחתת מס הרכישה למשקיעים, שהגיעה מ"שום מקום" כאקט של ייאוש וכניסיון נואל למלא מחדש את קופת המדינה באמצעות כספים שיוזרמו מעסקות שיבצעו משקיעים בהמוניהם. לפעולה נקודתית זו, כמו לאחרות, לא היה כל קשר לאתגר המרכזי - הגדלת היצע הדיור. אולם, וזה אולם גדול, ודווקא כמי שעוסק בעיקר בנדל"ן ולא בתשתיות, נוסחת הפלא לייצר מינוף מחדש של המשק המקרטע תהיה השקעה מאסיבית בתשתיות.

להלן מספר דוגמאות היסטוריות:

בשנות ה-30 של המאה שעברה, בשיא המשבר הגדול, החליט נשיא ארצות הברית פרנקלין דילאנו רוזוולט לשיא את יהבו על תשתיות, כולל פרויקטי ענק דוגמת "סכר הובר" או מתחם עמק טנסי, זאת במקביל לסלילה מאסיבית של אוטוסטראדות מוחלפים, מה שהביא תעסוקה למיליוני מובטלים, הביא להגדלת התוצר ומינף מחדש בסופו של דבר את הכלכלה האמריקנית.

שתי דוגמאות מעניינות לא פחות, הינן מה שמכונה "הנס הכלכלי" של גרמניה ויפן, שתי מעצמות שיצאו ממלחמת העולם השנייה מרוסקות לחלוטין. האמריקנים דאגו להזרים מיליארדי דולרים ("תוכנית מרשל") שהתמקדו בעיקר בתשתיות כבישים ושיקום הערים החרבות, מה שגם הביא תוך שנים ספורות לתעסוקה מלאה והפיכת מערב גרמניה ויפן לכלכלות עולמיות מובילות.

ישראל, לפרוטוקול, נמצאת על-אף הכל במצב טוב לאין שיעור מהדוגמאות שהובאו לעיל. היא לא אחרי מלחמה הרסנית וגם לא משבר כלכלי שנובע מכלכלה חלשה. נהפוך הוא. יש לה בסיס כלכלי איתן וכוח אדם מעולה ובד בבד גם אמצעי ייצור נאותים.

אישית אני רואה את נושא התשתיות והדיור לא כשני נושאים נפרדים, אלא כ"סיר ומכסה" שמשלימים זה את זה, ובמיוחד בזמנים טרופים אלה. דווקא התחדשות עירונית מאסיבית, למשל, תוכל למנף גם שדרוג משמעותי של תשתיות באותו מתחם, שכונה או עיר ולייצר רבבות אם לא מאות אלפי מקומות תעסוקה.

דווקא השקעה של אותם עשרות רבות של מיליארדים בפיתוח מערך תחבורה ארצי מודרני וזמין, דוגמת שיפור מערך הרכבות ה"כבדות" הקיים, דחיפת המטרו והרכבת הקלה הן בגוש-דן והן מחוצה לו, יצירת מסלולים ייעודיים מהירים לאוטובוסים נוחים וקלים בכל רחבי הארץ(!) ולא רק בצירי הכניסה למטרופולין, כל אלה יהוו WIN WIN, גם בתעסוקה מירבית, גם בחסכון יוממות עתידי למשק הישראלי וגם בהגשמת היעד של פיזור אוכלוסייה לפריפריה.

ואם בליבת שוק הדיור עסקינן, לצערי הוא לא יתאושש מעצמו, בוודאי ובוודאי, כשכיום אנחנו עומדים על כמיליון וחצי מובטלים, מתוכם קרוב למיליון שכירים ועוד כחצי מיליון עצמאיים, שלא לדבר על מאות אלפים המצויים בחל"ת, אחרי הקטנת השכר או באי ודאות האם בעוד זמן קצר יצטרפו אף הם ל"מועדון המובטלים" המתרחב והולך".

לסיכום, הא בהא תליא. אם בהתאוששות שוק הדיור חפצים כולנו, אנא קדמו התחדשות עירונית ובמיוחד שימו דגש על תשתיות. ההיסטוריה הוכיחה מעל ומעבר לכל ספק שזה כדאי גם כדאי!