כל מלחמה – צבאית, כלכלית, פוליטית, רפואית ואחרת – מיועדת לנטרל איומים כפי שמפרשים מקבלי ההחלטות, והם בדרך כלל אינם מזהים ומפרשים נכון את האיומים. כך מדינת ישראל נמצאת היום במצב מלחמה צבאית פעילה מול אירן ושלוחותיה; במלחמה רפואית מול נגיף הקורונה; ובמלחמה פוליטית בין ראש הממשלה בנימין נתניהו וה"ביביסטים" לבין ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק ו"הדגלים השחורים". בכל המלחמות האלה מקבלי ההחלטות בישראל ביצעו שגיאות קשות. לכך נוסף מספר עצום של מלחמות קטנות בין בעלים לנשותיהם, בין מתנחלים לשמאלנים, בין אוניברסיטת אריאל לשאר האוניברסיטאות, ועוד היד נטויה. מושׂג היסוד בכל המלחמות האלה הוא עקרון השׂרידות שרוב מקבלי ההחלטות אינם מבינים אותו. אם נתניהו, לדוגמה, היה מבין אותו הוא לא היה נכנס לכל המלכודות ש"הדגלים השחורים" טמנו לו.

בתשעה--עשר הפרקים של הסדרה: "תורת הביטחון הכללית – עקרון השרידות", שהקוראים מוזמנים להתעמק בהם שוב בטרם ייגשו לסדרה חדשה זו, עסקנו במושגי יסוד תאורטיים בתחום הביטחון. נפנה עתה ליישׂומם.

בסדרה "מלחמות – בני תרבות וברברים ומה שביניהם" נעסוק בהיסטוריה, באבולוציה, במבנה ובדינמיקה של המלחמות הצבאיות ושל הארגונים הצבאיים בציביליזציה הנוכחית של ייצור המזון שהיא ביסודה ציביליזציה צבאית. אם המהפכה החקלאית שהתחוללה לפני כעשרת אלפים שנה, מתוארת כאלגוריה בפרק ג' בספר בראשית כ"חטא הקדמון" שגרר את הגירוש מגן עדן, שבו נמצא המזון בשפע, הרי פרק ד' מתאר את המלחמה הראשונה בין עובדי האדמה המתוחכמים בדמות קין שבנו את העיר הראשונה, לבין רועי הצאן הפרימיטיביים בדמות הבל שביקשו להמשיך את עידן הצַיִד והליקוט. מאז אותה מלחמה בראשיתית, מאז אנחנו נמצאים במרוץ חימוש בלתי פוסק המֵזִין מלחמות שבהן בדרך כלל יד בני התרבות על העליונה בגלל עליונותם בטכנולוגיה, בארגון האנושי ובתחכום הטקטי. אך מסתבר שהתחכום נובע מן הספֵק, והספק מוליד חוסר אמונה, ובלא אמונה אין גבורה שהיא תנאי הכרחי לניצחון בשדה הקרב עד היום. מכאן שמלחמות קין והבל לא חדלו ולא ברור יד מי הייתה על העליונה, האם יד בני התרבות הרומאים או יד הברברים הגרמנים, האם יד בני התרבות של ביזנטיון או יד הערבים מוסלמים הפרימיטיביים הייתה על העליונה. הערבים הפרימיטיביים כבשו מבּני התרבות את ארץ ישראל בקרב הירמוך בשנת 636, שיש היסטוריונים המעריכים אותו כאחד הקרבות המכריעים בהיסטוריה.

בסדרה זאת נתמקד במלחמת ארה"ב ובעלות-בריתה, בני התרבות, מול צדאם חוסיין וצבא עירק הברבריים, במלחמת המפרץ הראשונה ב-1991, אך נסטה רבות לאחור מראשית ההיסטוריה הכתובה ועד ימינו אלה כאשר הברברים מעירק גירשו בבושת פנים את רוב האמריקנים מעירק במחיר כבד של אבדות, ממון והנעת שינויים גדולים בחברה האמריקנית. אבני היסוד שנאתֵר ישׂימים גם למלחמות הלא-צבאיות וכל קורא יוכל להשתמש בהן כדי להבין את משמעותן של מלחמות אלה.

מלחמת המפרץ הפרסי פרצה בגלל התנגשות בין אינטרסי-שׂרידות של שני ראשי מערכות פוליטיות: נשיא עירק צדאם חוסיין ונשיא ארצות--הברית ג'ורג' בוש האב. השניים טענו שיש להם סכסוך לא עִם העָם שאת בניו הם הורגים אלא זה עם זה. כל אחד מהם טען שהוא נלחם רק נגד ראשי המערכת הפוליטית של הצד שכנגד, כלומר נגד האנשים ששרידותם בימי הקרבות מובטחת. כל אחד מהם החליט לצאת למלחמה (בדפוסי החלטה שונים) משום שנראה לו כי האחֵר מאיים עליו אישית ועל אינטרסֵי השרידות ומְלַאי אנרגיית השרידות של מדינתו. בסופו של דבר שניהם הפסידו.

אלא שלא היה אז סכסוך שהיה בו פוטנציאל של מעשֵׂי איבה בין שני האישים האלה, ו/או בין מדיניותם, לפני שפרץ המשבר ב-2 באוגוסט 1990, לבד מתמיכת עירק בארגוני טרור והתנגדות ארה"ב לפעילותם של ארגונים אלה, בתחילת שנות התשעים. לפני הפיגוע בבנייני התאומים בניו-יורק בספטמבר 2001, ניגודים כאלה לא היו עילה למלחמה. שהרי סוריה שהייתה אחת מחברות הקואליציה נגד עירק באותה מלחמה, תמכה בארגוני טרור לא פחות מעירק. כל המדינאים, המצביאים האסטרטגים, שירותי המודיעין והמומחים בארה"ב ובעולם שעסקו בנושא זה לא העריכו שתפרוץ מלחמה ושעירק תכבוש את העיר והנמל של כווית. הפסימיסטים צפו כיבוש של אזורי הגבול שהיו שנויים במחלוקת ושל שני האיים האסטרטגיים וַּרְבָּה ובּובִּיַאן.

כמו שקרה במחדלים מודיעיניים אסטרטגיים אחרים, כמו התקפת גרמניה הנאצית על ברית--המועצות ב"מבצע ברברוסה" ב-22 ביוני 1941 ומלחמת יום הכיפורים ב-6 באוקטובר 1973, האנשים שצפו בדיוק מה יקרה לא הצליחו להשפיע על מקבלי ההחלטות. המידע שאספו וההערכות שגיבשו נזרקו לארכיונים החסויים. אבל בסוף המאה העשרים לא ניתן היה להסתיר מידע כזה מהציבור ואחרי חודשים אחדים פִּרסמו אותו אמצעֵי התקשורת למגינת הלב של נשיא ארה"ב ומפקדי צבאהּ. העיתונאי הבכיר בוב וודוורד, שחשף בשעתו את פרשת ווטרגייט, פרסם כי בדוחות ששלח פט לנג, קצין סוכנות הביון הביטחונית האמריקנית, למפקדיו החל מאמצע יולי 1990 כלולות אזהרות מפני מתקפה של עירק בקרוב בגבול כווית, ללא התרעה. איש לא התייחס ברצינות לדוחות של לנג למרות שהיה איש המודיעין הבכיר בפנטגון בכל הנוגע למזרח התיכון ולדרום אסיה.

מפקד פיקוד המרכז של ארה"ב האחראי למזרח התיכון, הגנרל נורמן שוורצקופף, לא שיער שעירק תשתלט על כווית ושתפרוץ מלחמה. הוא הניח שעירק אולי תשלח כוח צבאי לכווית לפשיטת עונשין מוגבלת. גם ב-1 באוגוסט, יום לפני הפלישה, לא חזה אותה שוורצקופף אף כי קיבל מידע מעודכן על פריסת צבא עירק בגבול כווית. שר ההגנה ריצ'רד צ'ייני וראש המטות המשולבים הגנרל קולין פאואל היו שותפים להערכתו.¹

אותם דברים אמורים לגבי שר הביטחון של ישראל, משה דיין, שבעצמו היה בשעתו רמטכ"ל; לגבי הרמטכ"ל דויד אלעזר, ולגבי אלוף פיקוד הדרום שמואל גונן לפני מלחמת יום הכיפורים. יום לפני פרוץ המלחמה החליף אל"ם צבי בר (ברזני) את אל"ם צורי שגיא (שינקין) בפיקוד על החטיבה המרחבית 820 של רמת הגולן.

בטקס החלפת הפיקוד בלשכת הרמטכ"ל, בקריה בתל אביב, אמר צורי ל'דדו' כי עקב המתיחות הוא מציע לדחות את ההחלפה שמא תפרוץ למחרת מלחמה וברזני לא מתמצא כל כך בשטח. 'דדו' השיב לו, לדבריו: "אם הייתי עיתונאי הייתי מפרסם מאמר המוכיח שלא תפרוץ מלחמה, אבל מכיוון שאני רמטכ"ל אני נוקט זהירות יתר. סע הביתה, מגיעה לך מנוחה". ראוי להזכיר ששבועיים לפני כן המלך חוסיין הזהיר את ראש הממשלה גולדה מאיר שצבא סוריה מתכונן למלחמה, וששבוע קודם סוכן של "המוסד" הזהיר שבסיום התרגיל של צבא מצרים בגזרת תעלת סואץ תפרוץ מלחמה והמצרים יצלחו את תעלת סואץ. בכנס של המפקדים הבכירים של חיל-האוויר שנערך אחרי המלחמה אמר מפקד חיל המודיעין דאז, תת-אלוף דב תמרי, שבמלחמת יום הכיפורים היה סגן מפקד אוגדה בחזית הדרום, שאם היו מתחקרים את כל פעילות אמ"ן לפני המלחמה צריך היה לזרוק מצה"ל את רוב ראשי החַיִל. זאת הסיבה שעשר שנים לא בוצע תחקיר יסודי על המחדל המודיעיני, עד שראש אמ"ן אהוד ברק הטיל את המשימה על תת-אלוף יואל בן פורת. האחרון חשף דברים חמורים מאוד על ראש המוסד צבי זמיר והמוסד חדל לשתף איתו פעולה. התוצאה: תחקיר עומק לא נעשה ולקחים לא הופקו.

אם כזה היה המצב בצבאות ארה"ב וישראל, קל וחומר בברית-המועצות שבה כל חשיפה הייתה פשע נגד המדינה עם עונש חמור מאוד ולא רק החרמה והשמצה כפי שנוהג צה"ל. לראשי אמ"ן היה נוח שרק עשרים ושמונה שנים לאחר המלחמה פרסם איש מילואים של החַיִל, פרופ' אורי בר--יוסף, את ספרו "הצופה שנרדם", על סמך חומר פנימי חסוי, ובו את הטיל את רוב האשמה למחדל על ראש אמ"ן אלי זעירא, בבחינת שעיר לעזאזל שמנקה את כל האחרים באמ"ן וב"מוסד". ראשי מחלקת בִטְחון שדה העלו דרישה לתבוע את בר-יוסף לדין על פרסום חומר מודיעיני פנימי שאליו נחשף במסגרת שירות המילואים שלו, אך ראשי אמ"ן מנעו זאת כי הפרסום הלקוי של בר-יוסף שירת יפה את מטרותיהם. שיתוף פעולה מסוג זה בין צבאות לאוניברסיטאות היא אחת הסיבות העיקריות להפתעות במלחמות ולמחיר הרב שמשלמים הלוחמים. כך פורחת תרבות צבאית לא ביקורתית שמאפיינת את הציביליזציה שלנו.
_______________

בפרק הבא: אטימות מוח אצל ראשי המדינות ומפקדי הצבאות
• בגלל אי-הפקת לקחים, הכישלונות חוזרים על עצמם במלחמות הבאות
• ארה"ב סייעה לסדאם חוסיין לבנות את צבאו
• המניע העיקרי למלחמות: שרידות מקבלי ההחלטות
• כל ראש מדינה הוא איום על כל ראשי המדינות האחרות
• המומחים האמריקני טעו בגדול ביחס להבנת אישיותו של סדאם חוסיין כמו שהמוחים הישראלים טעו בגדול בהבנת אישיותו של אנואר סאדאת
• ליקויי תקשורת כגורם למלחמה.