מותה הקליני של התרבות בישראל

נכון ליום כתיבת שורות אלה התרבות בישראל נמצאת במצב של מוות קליני. יש עדיין גוף ויש עדיין לב ומוח אבל למעשה אין חיים. אין כלום. איך הגענו למצב הזה? איך חברה שאמורה להיות חברה חפצת חיים וחפצת נשמה למעשה נמצאת ללא תרבות כבר חצי שנה בערך. יש שתי סיבות לפי דעתי: הראשונה היא שנאה ונקמנות, השנייה היא אדישות, חוסר אכפתיות ואפאטיות. השנייה משלימה את הראשונה.

שנאה ונקמנות - מירי רגב, בהיותה שרת התרבות, הצליחה לייצר משוואה שהאומנות היא שמאל ואליטות. אם השמאל נגד השלטון, משמע האומנים ללא יוצא מן הכלל הם נגד השלטון. אם יש מישהו נגד השלטון המטרה היא לקעקע אותו ולסתום לו את הפה, ולנסות להשמיד אותו בכל דרך אפשרית חוץ מאלימות פיסית מסודרת ומאורגנת על-ידי הממסד. וכך המשוואה: אומנים = שמאלנים = בוגדים, מובילה את השלטון לתובנה שזמן הקורונה הוא בדיוק הזמן לנקום בהם ולייבש אותם עד קריסה טוטאלית. המטרה היא לייצר בתוך תודעתם של האומנים פחד מובנה מפני השלטון. לשמחתנו זה בלתי אפשרי. אומנים מתוך הווייתם ועצם קיומם תמיד יהיו נגד הממסד, יבעטו בו ויתנגדו לו, וככל שהממסד והשלטון הם לא דמוקרטיים ונגד זכויות הפרט, פוגעים בחברה ובפרטים בחברה, כך האומנים יותר יתנגדו לו. למעט, כמובן, אומני ה"בית" שניזונים מהשלטון כמו טפילים ואין להם באמת שום משמעות מהותית, אומנים שמהווים שופר למסרים של השלטון ואין להם שום אמירה אמיתית ושום השפעה אמיתית על החברה. אומנים כאלו נמצאים תמיד בצד הלא נכון של ההיסטוריה.

אדישות ואפאטיות - הסיבה השנייה לפי דעתי שהובילה לשבירת התרבות והרס חיי האומנים והמעגלים התומכים בהם, סיבה שלמעשה משלימה ומחזקת את הסיבה הראשונה, היא אדישות הציבור ורדידות הציבור. החברה הישראלית היא חברה שמקדשת את הצריכה ואת חווית הקנייה על כל סוגיה מעבר לכל חוויה חברתית אחרת. החברה הישראלית היא חברה ששכחה את המהות, חברה שזנחה את חדוות המחשבה ואת חדוות הצחוק ואת החיפוש אחר האושר. בקיצור, חברה שסוגדת לעגל הזהב בקניון. השלטון מנצל את האדישות הזו ואת הכמיהה העזה למלא את יצר הקנייה. הוא פותח את הקניונים ואת חנויות הענק כמו איקאה ונותן לציבור את ליטרת הבשר שהוא כל כך זקוק לה - קניות. נכנסים מאות אנשים בו-זמנית לחללים סגורים ונמצאים בתוכם שעות ואיש לא צועק גוועלד.

מה ההבדל בין קניות בקניונים לבין ישיבה בסרט או בהצגה עם מסיכה ועם ריחוק של שני מטר? מה ההבדל בין קניות ב"איקאה" או ב"ביג" לבין ישיבה באמפיתיאטרון פתוח בריחוק ועם מסיכה, וצפייה בהופעה טובה או מופע סטנד אפ? אין שום הבדל! במקרה של מופעי תרבות אין באמת לחץ מצד הציבור לחדש את כל המופעים ואת כל ההצגות ואת כל בתי הקולנוע. חווית הקנייה מספקת את ההמונים, אין להם צורך במזון לנשמה.

החדרת המשוואה לתודעת ההמונים שאומנים הם שמאלנים בוגדים, ובנוסף, הריקבון המוסרי שפשה בחברה הישראלית והרדידות המחשבתית שהועצמה בעקבות הקורונה, יצרו מצב שבו אין לתרבות מקום ואין לה זכות קיום בימים אלו. אפילו בברית המועצות בימי מלחמת העולם השנייה, בימי המצור על לנינגרד, בזמן שהמונים מתו מרעב ומחלות ברחבי העיר, היו מופעי תרבות, היו קונצרטים והיו הצגות. אפילו המשטר הסובייטי האכזרי והאטום העריך את התרבות ואת כוחה לחזק את רוח העם ולשמור על אחדותו בזמן משבר. כנראה שאצלנו יש מנהיגים שמאד שמחים שאנשים לא צוחקים ממופע טוב, שאנשים לא מתרגשים מהצגה טובה, שאנשים לא חושבים קצת על מהות החיים ועל נושאים קצת יותר עמוקים מהקנייה הבאה.

יש אצלנו מנהיגות שמאד מרוצה שהחברה הישראלית כל כך מקוטבת ומלאה בשנאה בין אחד לשני. תרבות מקורית מכוונת ליצירת חוויות משותפות לכל האזרחים, ליצירת תחושת גורל אחד לחברה. ללא תרבות המצפן המוסרי של החברה נפגע קשות, וזו בדיוק המטרה של ההנהגה הנוכחית, לייצר מציאות שבה אין מצפן מוסרי ואין אמת ברורה וכל מושג מקבל פרשנות חדשה על-פי רצון השלטון ולא ע-פי אמות המוסר האנושיות האוניברסאליות שהתרבות היא אחת ממוביליה. חברה חולה היא חברה שבה אין תרבות ואין יצירה, חברה שבה השלטון מנסה להרוס את היוצרים והאומנים במקום לעזור להם ולקדם אותם. לצערי, אנחנו נמצאים במקום הזה.