מדוע התקשורת במשבר והציבור לא מתחבר

המשבר גם בגלל אשמתם של חלק מהעיתונאים

הם הפכו את העיתונות ללא אמינה, לא מאוזנת ולא משקפת. עיתונות שלא מבטאת את מכלול הדעות והקבוצות השונות בחברה. בחסות האליבי "זכות הציבור לדעת", חלק מהעיתונאים איבדו את הדעה המקצועית והאתית, לטובת אינטרסים פוליטיים וכלכליים. הם מעצבי דעת הקהל, אבל גם הורסי דעת הקהל. הם דורשים חופש הביטוי (לעצמם) ועוסקים בחופש הביזוי (של אחרים). הם תובעים חופש הדיווח, אבל עוסקים גם בחופש הכיסוח. הם כלב השמירה של הדמוקרטיה, שגם נושך אותה.

כלבי השמירה של הדמוקרטיה נושכים זה את זה למען הישרדות. לאור כל מה שמתרחש בימים אלה בעיתונות בפרט והתקשורת בכלל נחשפת האמת כולה. מסתבר שהעיתונאים הם קבוצה מפולגת בתוכה, מסוכסכת עם עצמה, בנושאים ארגוניים, אישיים, מקצועיים ואידיאולוגים פוליטיים. קבוצה חסרת סולידריות פנימית, משופעת בדמויות מנופחות של חשיבות עצמית ללא שום בקרה עצמית.

העיתונאים תקפו את בעלי ההון והמו"לים - עכשיו הם מבקשים עזרתם. העיתונאים תקפו את "הפוליטיזציה" - עכשיו מתחננים לעזרת הממשלה. העיתונאים נגד צנזורה - אבל הם הצנזורים של דברי האזרחים שלא לרוחם.

מלחמת המעמדות בין העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים מנסים, ללא הצלחה, להציג את עצמם ואת חשיבות עיסוקם כשליחות טהורה של לוחמי חופש הביטוי, אך ורק למען הדמוקרטיה, ללא שום אינטרסים. האמנם? נו באמת! מסכות האליבי נחשפות.

מסתבר עתה כי בתוכם מתנהלת מלחמת מעמדות והישרדות, על-רקע פערי שכר בלתי נסבלים, ומלחמות שנאה אישיות על-רקע חשבונות יוקרה והשפעה. כמה קריינים, מגישי חדשות ומזג אוויר בטלוויזיה, ועיתונאים כוכבים בעיתונים, משתכרים משכורות כמעט כמו מנהלי בנקים, ואילו רוב שאר הכתבים, העורכים והתחקירנים משתכרים בסביבות שכר מינימום. כל העיתונאים תובעים מהממשלה "צדק חברתי", ומה עם צדק חברתי בתוכם?

שכרון הכוח של העיתונאים

כלפי חוץ העיתונאים תוקפים את הפוליטיקאים שהם שיכורי כוח. ואולם הוכח כבר שחלק מהעיתונאים הם הם שיכורי הכוח. הם קובעים מי המשיח ואת מי יש להדיח. הם פוסקים מהו ביטחון ומהו אסון. הם משוכנעים שהם "הרשות הפוסקת" מעל למחוקקת ולשופטת. הם רואים עצמם כ"עוסקי הדור" בכל נושא ועניין, כולל שלום ומלחמה.

כל מינוי אישי, שינוי ארגוני, או רפורמה ממשלתית, שאינם לטעמם ולדעתם של חלק מהעיתונאים, הם הופכים מיד ל"דגל שחור" של הפחדה בנוסח האוטומטי: סכנה לדמוקרטיה! סתימת פיות! משטרת המחשבות! דיקטטורה! פשיזם! הגזמות מטורפות מנותקות מהמציאות. לא רציני. לא משכנע. התנשאות ויהירות. גם בגלל כתיבה שכזו והתנגדות שכזו הציבור מסתייג ולא אוהב תקשורת שכזו.

מדוע העיתונות במשבר והציבור לא מתחבר?


עשרה מבכירי העיתונאים מחזקים את טענותיי ומסקנותיי - אני מאשים!

עפר שלח: "העיתון שאתם מחזיקים עשוי מאינטרסים. הכותרת. הידיעות. מה שנכנס ומה שלא. מה מובלט ומה מוצנע. מאחורי כל דבר עומד אינטרס" (מעריב 27.11.07).

ארי שביט: "בכל הנוגע לדמוקרטיה. התקשורת חדלה להיות חלק מהפתרון והפכה להיות חלק מהבעיה. פעם אחר פעם מעלנו התפקידנו בכך שלא סיפקנו לאזרחי ישראל את המידע המלא בנושאים מכריעים. לא אמרנו את האמת" (אוסלו וההינתקות. מוסף הארץ 26.11.10).

גיא רולניק: "עיתונאים רבים נוהגים לקבל טובות הנאה מגורמים שונים שעליהם הם כותבים. זה מקובל כמעט בכל העיתונים" (הארץ 20.6.08 MARKER WEEK).

דורון גלעזר: "למו"ל ידיעות אחרונות יש קו מערכתי ברור ומודע בעד שחיתות שלטונית" (דה מרקר הארץ - 21.1.08).

חנוך מרמרי: "הארץ הגיע לשלב בו האנטי ציונות שלו הופכת לעיתונות מרושעת" (מקור ראשון 6.5.05).

אילנה דיין: "בתוך כלי תקשורת מסוימים יש סינון מידע. יש ייצוג מעוות של המציאות" (מוסף הארץ 26.11.10).

שלי יחימוביץ: "נחום ברנע היה תמיד מגינם הקבוע של המושחתים. כרגע הוא סמל להשחתה של התקשורת" (מקור ראשון 13.6.08, 9.2.07).

סבר פלוצקר: "יש עיתונאים החוטאים במניפולציה, בורות וכניעה ללחצים" (ידיעות אחרונות 21.4.05).

בן דרור ימיני: "עיתון הארץ ייזכר לדראון עולם של הקמפיין שמנהלים אחדים מכותביו, בשרות תעשיית השקרים נגד מדינת ישראל" (מעריב 3.9.12).

בן כספית: "יש כאלה שגורסים שהארץ הוא בכלל לא עיתון ישראלי. עיתון שגורם למדינה לפעמים נזקים קשים" (מעריב 3.9.12).