"אַךְ אֲנִי לֹא אֹבֶה בְּשׁוֹרַת גְּאוּלָה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָּבוֹא". שורות אלו, שכתבה המשוררת רחל בלובשטיין, בשירה "יום בשורה", הם שמנחים אותי איך להתייחס לבשורה המדינית, שיצאה מפי נשיא ארצות הברית, וראש ממשלה בישראל מציג בשורה זו כפריצת דרך לימים, המבשרים הסכמי שלום עתידיים עם מדינות ערב נוספות.
המשוררת רחל בלובשטיין התמודדה בשיר עם בשורת ארבעת המצורעים, המתוארים בספר מלכים ב', עת הם, שבישרו על סיום מפתיע של מצור צבאי על העיר שומרון, ונסיגה פתאומית של צבא ארם דמשק, שגרם לרעב כבד וזרע מוות ברחבי העיר שומרון. כמו המשוררת רחל גם אני "לֹא אֹבֶה בְּשׁוֹרַת גְּאוּלָה, אִם מִפִּי מְצֹרָע הִיא תָּבוֹא".
אמנם השיר של המשוררת רחל בלובשטיין פורסם לפני כמאה שנים בשנת 1927 בספר שירה הראשון "ספיח", ואני מרשה לעצמי לסלוד ממה שמבקשים להציג כבשורת גאולה לעם ישראל, כשהיא באה מפי מצורע בשנת 2020.
אני רואה בנשיא ארצות הברית, דונלד טראמפ, כמי שמעצב בארצו מערכות ודפוסי חיים, העולים פעמים רבות על שרטון נגוע בצרעת שלטונית אימתנית. על השרטון המצורע הזה בכסות "בְּשׁוֹרַת הַגְּאוּלָה" הוא מעלה גם את החברה, בה אני חי, את החברה הישראלית.
כואב לי שעל השרטון, עליו עלה הַמְּצֹרָע בארצות הברית, דוחף נתניהו להעלות עליו גם את מדינתי, היקרה לי, והוא עושה זאת בהתלהבות רבה, המסכנת את עצם קיומו של הבית הלאומי היהודי.
אני הולך בדרכה של המשוררת רחל, ודורש מעצמי להקשיב לשיח שלה בבית השלישי בשיר, בו דרשה מעצמה ומאתנו, שאך ורק "הַטָּהוֹר יְבַשֵׁר וְיִגְאַל הַטָּהוֹר". אם חס וחלילה יקרה מקרה מצער והטהור לו הוא מייחלת "... יָדוֹ לֹא תִּמְצָא לִגְאוֹל", מבקשת מאתנו המשוררת רחל בבית השלישי בשיר לבחור בבחירה קשה. אני הולך אחרי טוהר לב שירי של המשוררת רחל, שבשירה העניקה לי מצפן ומצפון פוליטי - לדחות על הסף בשורת גאולה מפי מצורע.
שלום עושים בין עמים, כל עוד ישראל ממשיכה לשלוט במיליוני פלשתינים באמצעות כוח צבאי, ימשיכו אשליות לחגוג על מדשאות הבית הלבן בלי לתקן את המציאות בארץ, ועוד מתוך ציפייה, שישות מדינית בדמות איחוד האמירויות תיתן גיבוי להמשך מצב, הכופה עלינו מציאות מדממת.
