השלום של טראמפ

גם הימין וגם השמאל הישראלי היו שותפים עקיפים, ללא ידיעתם, לשלום ההיסטורי והמבורך עם איחוד האמירויות; שני הצדדים, כל אחד לחוד, מנעו את הסיפוח. המתנחלים, אשר חששו כי החלת ריבונות תקדם את תוכנית השלום האמריקנית על כל רבדיה, התנגדו לסיפוח ולא השכילו להפנים כי ביצוע מהלך שכזה למעשה היה טורק את הדלת על כל אפשרות של משא-ומתן עתידי עם הפלשתינים ובכך תוכנית המאה הייתה מתמסמסת. התנגדותם הייתה בעוכריהם: דונלד טראמפ, האיש אשר על פיו יישק דבר, היה ער לרצונותיהם. הוא ניסה להבין לאן הרוח נושבת מכיוון הבייס שלו, האוונגליסטים, וחיפש לקבל את ברכתם של מצביעיו.

הסיפוח הרי היה אמור להוות את הבשורה של הנשיא לנוצרים המשיחיים, אך הם ראו עצמם כשליחי המתנחלים. טראמפ, שידע כי אם יתבצע סיפוח בחסותו יקום עליו עליהום מדיני, לא רצה להישאר קירח מכאן ומכאן; הוא הבין כי אם יתמוך בסיפוח, לא רק שהדבר לאו-דווקא יספק את הבייס שלו אלא גם יוכל להבריח ממנו בוחרים מתנדנדים, כאלו אשר תומכים בישראל ובתהליך השלום ולא בצעדים דרסטים וקיצוניים, והחליט למנף את הסיפוח, או יותר נכון את אי-הסיפוח, לצעד היסטורי אחר. כך קברו המתנחלים מהלך אשר היה מיטיב עימם אידיאולוגית מכיוון שחשבו במשגה כי הדבר היה מגיע עם מחיר אשר בכל מקרה לא היה נגבה.

טראמפ הצהיר בזמנו כי תמיכתו בסיפוח תחייב השגת הסכמה בישראל על המהלך, קרי: שכחול לבן יצטרפו ליוזמה. כך בני גנץ וגבי אשכנזי בלמו סיפוח מיידי ותרמו לכיוון שאליו תיטה הכף אצל הנשיא, אשר ידע כי לא היה זה סוד שאיחוד האמירויות מתנגדת לסיפוח ומעוניינת לכבות עליו את השאלטר בתמורה לנורמליזציה עם ישראל; יוסף אל-עוטייבה, שר המדינה באיחוד האמירויות ושגריר האיחוד בוושינגטון, פרסם ב-12 ליוני מאמר בידיעות אחרונות בו קרא לישראל לחדול מרעיון הסיפוח ורמז, ואף כמעט קרא בפרהסיה, לכינון יחסי שלום בין המדינות.

שלום תמורת אי-סיפוח יכול היה להתקיים אך רק במרחב של ממשלת אחדות; לבנימין נתניהו לא הייתה ניתנת הלגיטימציה למהלך שכזה אם היה מצליח להקים ממשלת ימין צרה. כהמשך לכך, החלטתו של טראמפ בנוגע לשלום עם האיחוד יצרה ריקושט אשר השפעתו מעצבת את עתידה של אותה ממשלה בפרט ואת הפוליטיקה הישראלית בכלל: בעקבות תהליך השלום והסחר של נתניהו בסיפוח ובשטחים עתידיים לכאורה של מדינת ישראל, רה"מ מאבד מצביעי ימין אך אינו מרוויח מן הצד השני מצביעי שמאל מרכז, ומן הסתם לא שש לשלוח את עם ישראל לקלפי. כך חרץ טראמפ את הגורל בנוגע לשאלה האם יתקיימו בחירות ואם לאו.

נתניהו כבר ידע עוד לפני השלום עם האיחוד כי לא ייתכן שום סיכוי למהלך של סיפוח, בין השאר עקב העובדה שג'ארד קושניר התנגד לו במתכונת אליה כיוון ראש הממשלה. טראמפ, לכאורה, הציל את הראשון והגיש לו על מגש של כסף הישג היסטורי. למעשה, נתניהו לא היה יכול לסרב לנשיא ארה"ב גם לו היה רוצה; ואכן קיימות אצלו כל הסיבות לא לרצות: הוא מודע לעובדה כי ההישג ההיסטורי לא רק שלא יספק לו חוקי חסינות מצד כחול לבן אלא גם יפריע לימין לתמוך בחוקים שכאלו, הגם שבחירות כבר לא יכולות להיראות באופק גם לא בתקציב הזה וגם לא בתקציב הבא. פרקטית, הנשיא סתם את הגולל על שאיפותיו של נתניהו לקבל חסינות.

טראמפ ביצע מספיק מהלכים אשר היטיבו עם הימין הישראלי על-מנת לגרום לבייס שלו לנהור לקלפיות. יתרה מזאת, הוא הפך את המשוואה הגורסת כי שלום עם מדינות ערב המתונות מותנה בשלום עם הפלשתינים, והעביר לישראל את המושכות על ניהול התהליך המדיני מול האחרונים; ברגע שמדינות ערביות נוספות יצטרפו לאיחוד האמירויות ויחליפו שגרירים עם ישראל, תיווצר היתכנות למהלך אשר פומפם לא מעט בארץ הקודש בעשורים האחרונים: פתרון הסכסוך עם הפלשתינים על-ידי לחץ כבד מצד מדינות ערב המתונות. במקרה כזה אבו מאזן, אשר לא באמת מעוניין בשלום, יהיה חייב לשאת ולתת, ועוד מתוך ידיעה כי התנאים יהיו מוכתבים על-ידי ישראל. בכך טראמפ לא רק שמספק את הסחורה לאוונגליסטים אלא גם למצביעים פוטנציאליים של ג'ו ביידן, ובנוסף גם תורם לעצמו סיכוי לזכות בפרס נובל עתידי.

נתניהו, מצידו, שגם הוא, בזכות המהלך, יוכל אולי לזכות באותו פרס נכסף, כנראה שהיה מעדיף סיפוח אשר היה מביא לו זכייה בבחירות וממשלת חסינות.