חיינו לאחרונה כמו ספינה רעועה,
שבים הרגוע לאיטה שטה,
ולפתע הים סָעַר.
גל גדול הציף אותה,
והיא טבעה...
ואנו אִתָה.
אנו חותרים במים עמוקים,
בגלים הסוערים, נאבקים.
כוחותינו כָּלִים...
מחפשים גל עליו לרכב, או קרש הצלה...
האם הוא יצליח לגבור על המחלה???
התפקידים משתנים,
המים הסוערים את חולשתו מגלים,
מותש, הוא נכנע לגלים...
אני החלשה לוקחת את המשוטים,
מנסה להשיטה לחוף מבטחים,
והגלים בי משטים...
רק הוא במוחי, עושה למענו כל מה שבכוחי,
איני חלשה... את כל חיי אני לו מקדישה.
אני מגלה, שגנוזים בי כוחות,
ואני מאמינה שאני יכולה,
לעזור לו לגבור על המחלה
ולייחל להקלה...
אני צמודה אליו ימים רבים,
ואי אפשר בינינו להפריד,
מחוברת אליו כמו אינפוזיה לווריד,
יודעת מה קורה לו בכל ניד,
ויותר מתמיד,
ואת השמים למענו אני מוכנה להוריד.
ומכל העננה שאת חיינו כיסתה,
ומכל העלטה שעלינו השתלטה,
לפתע הבליח אור ונגה,
כשהופיע מלאך, בדמות רופא מוצלח,
שאמר שיש הכרח, שהוא מיד ינותח,
ולתקווה פֶּתַח פֶָּתַח,
והגל הגדול נרגע ושָכַךְ..
וכדי שלא ייפול שוב, דרוש טיפול...
וכל טיפול הוא עוד גל גדול,
של כאב וסבל ותופעות לוואי...
ואני מתפללת, הלוואי,
שננצח במלחמה הקשה במחלה
עד להחלמה.... ושנוכל לה!
שיהיה לנו כוח להמשיך לחתור במים הסוערים,
ושלא ישברו אותנו המשברים האדירים,
שמהלכים עלינו אימים ואינם מרחמים.
איש את עצמו אינו משלה
ברור שהמאבק יהיה קשה
נמשיך להלחם, לא נחשה,
לא נכנע לו, אותנו לא יִשְבֶּה!!!
גם אם המאבק כוחו רב
והוא יארך זמן רב,
לא נכנע!
יחד ננצח בקרב..
עתה הרושם הוא שכאשר מטיחים בהם זאת הם משיבים לא בהכחשה אלא ב"אז מה"?
