מחאה בחזה חשוף

מחאתה של סטודנטית שישבה עם חזה חשוף על פסל אבן המדמה את מנורת הקנים עוררה סערה ציבורית, בטענה שיש כאן "חילול" ערכים לאומיים. לעומתם יש המצדיקים אקט זה ואף משייכים אותו להיסטוריה של מחאה נשית.

"שומו שדיים", כותרת השער הפרובוקטיבית במוסף 'גלריה' של עיתון הארץ (29.7.20), כתבתו של האמן העיתונאי גלעד מלצר וצילום מפגינה חשופת חזה - מאתגרים במיוחד. מלצר פורט לקורא את ההיסטוריה של חשיפת השדיים כצעד מחאה נשי (עמ' 3-2). הציור הידוע של דלקרואה, "החרות מובילה את העם" (1830), מופיע כאן על פני חצי עמוד ומהדהד באופן מיידי למהפכה הצרפתית, ביטול המלוכה ודרג האצולה, וחיסול שחיתות השלטון. מריאן הצרפתיה, סמל החרות, נושאת את דגל שלושת הצבעים, אדום לבן כחול. היא חשופת חזה בלהט הפעולה, מובילה את המהפכה בראש חבורת גברים חובשי מגבעת (סמל הבורגנות) וקסקט (סמל הפועלים).

עד עתה לא היה מי שיערער על כבודה של תמונה זו בטענה לעירום. להפך, תמונות רבות של נשים ערומות מופיעות במוזאונים הנבחרים, לא רק מהעת העתיקה, כמו 'הולדתה של ונוס' (עולה מהים) של בוטיצלי, או "ונוס הישֵנה" של ג'ורג'ונה ואח"כ של תלמידו טיציאן עם "ונוס מאורבינו" (1538), אלא גם מהעת החדשה: גויה עם "המאיה הערומה", אדוארד מאנה עם "אולימפיה" (1863) בעקבות טיציאן. אמנם, 'אולימפיה' עוררה תגובות נזעמות, זאת בעיקר בגלל המבט הישיר, המתריס שלה לעבר הצופה, הרמזים שזו יצאנית (לפי מאנה זו אישה עצמאית העובדת לפרנסתה וראויה לציור). גם ציור מפורסם אחר של מאנה, "ארוחת הבוקר על הדשא", מציג דמות אישה עירומה לגמרי בחזית, מול שני גברים לבושים. גם היא זכתה לזילזול ולעג מהאקדמיה לציור שהייתה שמרנית, ומאנה, לעומתה, שהתחיל כאימפרסיוניסט, נחשב כיום אבי המודרניזם.

אז למה רגשו כל כך המבקרים על מחאתה של אותה סטודנטית מפגינה?

מלצר טוען לצביעות החברה שמקבלת בהערצה יצירות של גברים בהן נראות נשים עירומות, ומפנה אותנו גם למאמר המכונן של לורה מלוי "עונג חזותי וקולנוע נארטיבי" (1975) בו היא טוענת שהעירום הנשי בסרטים בא לענג את המבט הגברי. עובדה היא שאין בקולנוע, האמריקני לפחות, עירום גברי חזיתי (למעט, אולי, בקולנוע הסקנדינבי).

כאן המקום לציין את הציור המעולה של שירה גפשטיין בעקבות דלקרואה. ציור זה הוצג כבר בגלריה חנינא בת"א (6.2020) לפני אירוע חשיפת החזה בהפגנה, וכמו ניבא אותו. שירה מתייחסת לקורונה כפי שדלקרואה מתייחס למרד: כאן, הגבר חבוש המגבעת עוטה מסכת קורונה ובמקום רובה הוא מחזיק טלפון בפוזה של 'סלפי'. המורדים שם רומסים את גופות הנרצחים, וכאן, חולה קורונה נופל שדוד ונרמס על-ידי השורד בעל המגבעת. מהמרפסות מציצים יושבי ההסגר. במקום דגל צרפת שם, 'מריאן' של שירה אוחזת ביד אחת מטוש ענק וביד השנייה פלטה של ציירים. דיוקן עצמי?

התרסה נגד הסדר ההגיוני, המקובל

התרסה נגד הסדר ההגיוני המקובל מביעה הקרמיקאית רחל מנשה דור (אוצרת: אפרת אייל) בתערוכה בבית בנימיני. בתיאור וידאו מסקרן ומפתיע היא מצלמת את עצמה בונה עבודה קרמית כשהיא קשורה לחבל במהופך: רגליה תלויות למעלה וראשה למטה כמעט בתוך הצלחת. מעבר לגימיק החזותי, החידתי, יש פה אמירה נגד סדרי עולם, נגד הנוחות בה יוצרים את עבודת החרס בישיבה על האבניים.

גם חמש האמניות המציגות בגלריה ינימין הסמוכה יוצאות בהצהרה: אין נכון או לא נכון, גבוה או נמוך באמנות. הילה שפיצר, לריסה מילר, אנה לוקשבסקי, דיאנה קוגן וללי כץ (אוצרת: הדסה כהן) מציירות בטושים (לורדים) סקיצות מהירות המתאימות במיוחד לציור מהיר בחוץ, מתוך התבוננות. הן מציירות גם באופן קלסי, בשמן על קנבס, אך מבקשות הכרה גם למדיום השימושי, בר החלוף, שנחשב נחות, לכאורה. על גבי ארבעת הקירות הן משלבות ציורים שלהן בינן לבין עצמן ויוצרות קולאז' צבעוני מחיי היומיום המתמזג יפה, כך שרק בעל עין מנוסה יכול להבדיל בין העבודות של כל אחת ואחת.

לעומתן, פטימה אבו רומי (גלריה גורדון, רח' הפלך 8) מבקשת לשמור על הסדר הישן, לכאורה. היא מתמקדת בעבודות הרקמה השבטיות, המסורתיות, בדיוק היפר ריאליסטי, אך הקומפוזיציה עצמה מתריסה. בעבודה אחת היא מתעלמת מהדמות בכלל ומתרכזת רק בשמלה. בעבודה אחרת היא חותכת את פני האישה (פורטרט עצמי) או מתמקדת רק בכפות הרגליים ובשולי השמלה. בעבודות אחרות היא מתמקדת בחמור, העוזר הכנוע, המצויר בקצה התמונה כשהרקע - מעשה הרקמה הוא העיקר וממלא את החלל.

מחאה, התרסה, עמידה על זכותן, הנשים האמניות של היום לא מוכנות להיכנע לתכתיבים ועומדות על שלהן, תרתי משמע.