אירן והסכם השלום בין ישראל לבין איחוד האמירויות הערביות

הגינויים הרבים בתקשורת האירנית של הסכם השלום המתגבש בין ישראל לבין איחוד האמירויות אינו מפתיע, אך הדבר הבולט לעין הוא המבוכה בקרב ההנהגה המתקשה להסתירה ובוחרת לצאת בגידופים ואיומים. כך למשל כינה יו"ר הפרלמנט את ההסכם כבזוי וכבגידה בערכים האנושיים והאיסלאמיים בעוד שהנשיא רוחאני שיגר אזהרה למנהיגי איחוד האמירויות לבל יפתחו את שעריהם לישראל. (תגובה חריגה ומעניינת באה מצידו של חבר הפרלמנט לשעבר עלי מוטהרי שכתב בחשבון הטוויטר שלו: "מלבד בגידת שליטי איחוד האמירויות, האשמה הייתה אף בנו בכך שהפחדנו את הערבים ודחפנו אותם לזרועות ישראל".)

נראה שהתקרבותה של ישראל למפרץ הפרסי מעלה את רף הדאגה בטהרן ממספר סיבות, ובראש ובראשונה החשש שהיווצרותו של גוש מדינות הכולל את ישראל, נסיכויות המפרץ ומדינות נוספות (בתמיכת וושינגטון וריאד) תהווה גוש חוסם לחתירתה של אירן להגמוניה אזורית. ברור גם כי מערכת קשרים זו תניב פירות כלכליים, מסחריים, תרבותיים וביטחוניים שיחזקו את מדינות הגוש.

יתרה מכך, מקבלי ההחלטות בטהרן מודעים היטב להיחלשות מעמדה האזורי של אירן בעת האחרונה עקב האירועים בסוריה, לבנון ועירק (כפרוץ המהומות בעירק באוקטובר 2019 והריגתו של קאסם סולימאני בינואר 2020). המשבר העמוק הפוקד את לבנון ותליית קולר האשמה בחיזבאללה אינו מוסיף ליוקרתה של אירן. יתר על כן, סדרת המכות האוויריות שספגו הכוחות הנאמנים לאירן בסוריה מקשים על המשטר המהפכני לממש את תוכניתו להפוך את המדינה לקו לחימה קדמי כנגד ישראל.

נדבך מרכזי נוסף שגורם לחוסר נוחות בקרב ההנהגה בטהרן נוגע לשיח הפנימי המתקיים בימים אלה בינה לבין הרובד האזרחי במדינה. היות שההנהגה האירנית מתקשה לספק הסבר נאות למרקם הקשרים המתגבש בין ישראל לבין מדינות משמעותיות בעולם הערבי, קברניטיה מעדיפים לגנות מדינות אלה כבוגדות בערכים איסלאמיים ובמאבק הפלשתיני. נראה שהסוגיה הפלשתינית מהווה קרקע נוחה לתחרות תעמולתית בין אירן לבין טורקיה המנסות לנכס לעצמן את התמיכה בפלשתינים ככלי לקידום מעמדן בעולם המוסלמי.

עם זאת אזרחי אירן מבינים היטב שלא כך פני הדברים. המשכילים שבהם אינם קונים את מרכולתם של מנהיגיו המכנים את הנורמליזציה עם ישראל כבגידה, ואילו מרבית האוכלוסייה מבינה שהשקעת המשאבים בסוריה, עירק, תימן, לבנון ועזה באה על חשבון רווחתה הכלכלית. השימוש הנפוץ בסיסמה: "לא עזה, לא לבנון, את חיי אקריב למען אירן" מבטא יותר מכל את מודעות הרחוב האירני לנעשה סביבו.

מכאן עולה השאלה, האם הקו האפולוגטי שמוביל הממסד השלטוני תואם את אינטרס אזרחי אירן, או שמא תודעת היריב אותה מנסה המשטר לקדם מרגע עלייתו לשלטון אינה משרתת את טובת העם האירני? חלק גדול מהאוכלוסייה מבין כעת כי המתווה השלטוני בהנהגת המנהיג העליון נועד בראש ובראשונה להבטיח את קידום ערכי המהפכה ושרידות המשטר האסלמי.

בהקשר זה מהווה ההסכם בין ישראל לבין איחוד האמירויות מהלומה כואבת לממסד השלטוני מכיוון שהוא משגר מסר לאזרחי אירן שמדינות ערב אינן רואות בישראל יריב בר-השמדה אלא שותף פוטנציאלי לשגשוג ולביטחון. החברה האירנית מבינה היטב כי מצרים, ירדן ואיחוד האמירויות הערביות אינן בוגדות וכי מדיניות החוץ של ממשלתם בחרה לחזק גורמים קיצוניים על חשבון רווחה ושגשוג פנימי. סביר להניח שאירן לא אמרה את המילה האחרונה והיא תוסיף לאיים ולהרתיע מדינות נוספות במפרץ הפרסי לבל יבצעו מהלך דומה. בהתאם לדפוס פעולתה בעבר, לא מן הנמנע, שטהרן תרכז מאמץ בהטרדת מכליות נפט העוגנות בנמלי איחוד האמירויות.

מאז כינון הרפובליקה האיסלאמית פועל המשטר ללא לאות לקידום האידאולוגיה המהפכנית שלו ברחבי העולם המוסלמי. זו אחת הסיבות להיווצרות מתחים ומאבקים עם מדינות המפרץ הפרסי ובהן ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות ועירק (בתקופת שלטונו של צדאם חוסיין). יריבות זו הייתה בין הגורמים המרכזיים להקמתה של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (GCC) ב-1981. המטרה הרשמית להקמת המועצה הייתה חיזוק וייצוב נסיכויות המפרץ באמצעות הידוק הקשרים הביטחוניים והכלכליים ביניהן, אולם ברור לכל שהיה זה החשש מאירן המהפכנית שעמד בבסיס הקמתה.

על-פי המדווח בתקשורת, בחריין היא אחת המועמדות לקידום קשרים עם ישראל. גם במקרה זה משמשת החתרנות האירנית על אדמת בחריין כזרז לקשרי משפחת אל-ח'ליפה עם ישראל, מה גם שהמבנה הדמוגרפי של הנסיכות (70% מאזרחי בחריין הם שיעים) שימש קרקע פורייה לקידום תפיסת העולם המהפכנית. כבר בדצמבר 1981 ביצעה "החזית האיסלאמית לשחרור בחריין" ניסיון כושל למוטט את השלטון המלוכני ולהביא לכינונו של משטר דתי הנתמך על-ידי טהרן, ובמהלך המהומות הנרחבות שהתרחשו בשנת 1996 חשפו שלטונות בחריין ניסיון נוסף להפלת המשטר והחלפתו במודל "שלטון חכם ההלכה" הקיים באירן. מעבר לניסיונות חתרנות אלה מנסה טהרן להעצים את השפעתה בבחריין באמצעות "עוצמה רכה", כתמיכה בארגוני אופוזיציה והכשרת ארגונים מיליטנטיים בנסיכות.

מראשית ימיו הפך המודל המהפכני האירני לגורם מאיים ומערער את היציבות במזרח התיכון. לכן, על קובעי המדיניות בטהרן להביא בחשבון כי ככל שיגבר רף העוינות מצידם כן יגדל ויתרחב מעגל המדינות המתאגדות כנגדם. ההיסטוריה מלמדת כי בריתות והסכמים הנרקמים בין מדינות המאוימות על-ידי גורם שלישי אינם תופעה חדשה. כך היה לפני שישה עשורים בעת שאירן (המלוכנית) חשה מאוימת מהתפשטות גלי הלאומיות הערבית בהנהגת ג'מאל עבדול נאצר, וכך אף היום. האמרה: "אויבו של אויבי הוא ידידי" תקפה אף בעת הנוכחית, חרף הניסיון להשליך את המודל הריאל-פוליטי הרחק אל עבר ההיסטוריה.

ברור כי האידאולוגיה המהפכנית האירנית עושה שימוש נרחב בתיאור היריב והסכנות הנשקפות ממנו כתנאי הכרחי להצדקת דרכה וערכיה. ואולם שימור תודעת היריב אינו יכול להוות פתרון לתחלואיה הכלכליים, הבריאותיים והחברתיים של הרפובליקה האיסלאמית של אירן.