עדות של רופא צבאי בצה"ל

האדם עליו אני מבקש לכתוב היה חייל במבצע קדש בשנת 1956. זה היה כשראש ממשלה בישראל חלם על "הקמת ממלכת ישראל השלישית" הקורמת עור וגידים. כשנסוג אותו ראש ממשלה מחלומו הפרוע, תוך מספר חודשים מספר לא מועט של נעורים ישראלים, שחלמו חיים, מצאו מותם בחולות מדבר סיני. והכל עקב תעתועי חלום מזוויע של ראש ממשלה במדינת ישראל על "הקמת ממלכת ישראל השלישית".

בחלוף כעשור שנים, האדם עליו אני כותב, במלחמת ששת הימים בשנת 1967 הוא כבר רופא צבאי בחטיבת הצנחנים בקרב אום כתף, קרב בו קיבל את עיטור מופת על מסירותו כרופא, המסכן חייו בקרב רק כדי להציל חיי חיילים פצועים ולטפל בהם במסירות מופתית ובמקצועיות רבה תחת אש.

שש שנים לאחר מכן בשנת 1973 לחם במלחמת יום הכיפורים, כרופא בגדוד הצנחנים, שעליו הוטלה המשימה הקשה של כיבוש החרמון הסורי. האדם עליו אני מבקש לכתוב היה לא רק רופא ואיש צבא בדרגת רב-סרן, שלחם בשדות הקרב בשלוש המלחמות שציינתי. לאחר מלחמת ששת הימים הוא מונה לרופא בכל בתי הכלא הצבאיים ביהודה ובשומרון. האדם עליו אני מבקש לכתוב בקצרה הוא ד"ר יהודה ג'אד נאמן.

אינני מבקש לפרוס את כל יריעת חייו המגוונת של לוחם השלום, הרופא ד"ר יהודה ג'אד נאמן, שנולד בישראל לפני כ-84 שנים למשפחה, שסבא רבא שלו היה ממקימי הישוב מזכרת בתיה, בו נולד אביו. האדם שאליו אני מבקש להתייחס, נוסף להיותו רופא, היה גם במאי קולנוע, הנושא בתואר פרופסור אמריטוס בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב. אחתום את המידע הביוגרפי המאוד חלקי, בצייני, שהיה גם חתן פרס ישראל לקולנוע בשנת ה'תשס"ט (2009), ושלא היה מוכר כמשורר אפילו לחבריו. "במשך ששים שנות כתיבה" הוא אומר לאריאנה מלמד בעיתון הארץ - בכל פעם שכאב כתבתי.

אבקש ברשימה זו לתחום עצמי ב-ד' אמות של רק קטע אחד מאוד קטן בראיון, שנתן ד"ר יהודה ג'אד נאמן לאריאנה מלמד בעיתון הארץ ב-23 באוגוסט, בו סיפר למראיינת ש"מיד לאחר מלחמת ששת הימים מוניתי להיות הרופא של כל בתי הכלא הצבאיים בגדה. הייתי יוצא כל יום לסבב, בית כלא אחר בית כלא, כבר בחודשים הראשונים ראיתי בפעם הראשונה את תוצאות העינויים שעברו עצירים פלשתינים. איש הולך כששתי ידיו נוטות הצידה, רחוק מגופו, מוחזקות באיזה סד מאולתר, מה עשו לו? הרתיחו ביצים, ותחבו את הביצים מתחת לבית השחי שלו."

ד"ר יהודה נאמן, הרופא ההומניסט, מילא את תפקידו כאדם מוסרי וכרופא, מהר חבש וחיטא, שלא יתפתחו מוגלות. ד"ר יהודה נאמן היה הרופא הנאמן לשבועת הרופא בתוך ביב שופכין מצחין, שעינויי אסירים ופגיעה בגופם היו חלק מסדר היום של עבודת בית הסוהר, הם לא רק היו, למרבה הצער, הם גם היום כלי עבודה גלויים ושימושיים.

חזרתי מספר פעמים לקטע בראיון, בו מציין הרופא ד"ר יהודה נאמן, שבשעות בהן חיטא שלא יתפתחו מוגלות, הוא לא השמיע קול ולא הביע מחאה. חזרתי לקטע, שנראה כי נוסח בכאב רב על-ידי המראיינת, המתארת מרואיין "העוצם עיניים. זה לא פוזה. פניו, שיש בהם מבע נערי שובה לב, מתעוותות בכאב של חרטה מאוחרת. בית כלא הוא גם ניעור פוליטי, בו הבין את איוולת הסכסוך, את שורשיו ואת הצורך להנכיח אותם ואת אפסות המלחמה לאנשים...".

נראה לי, שהרופא הצבאי, ד"ר יהודה נאמן, חש צורך עז להנכיח את אפסות המלחמה לציבור הרחב, וזה לא עשה בעוד השתלמות מדעית בכירורגיה אלא באמצעות הקולנוע, שדחק את עיסוקו ברפואה הצידה.

אני מקפח ברשימה זו את העבודה האמנותית הענפה ורבת החשיבות של ד"ר יהודה נאמן. אני נאחז במודע אך ורק בנושא אחד שעלה בראיון - עדותו הכואבת והצועקת, המצביעה על קיום מושרש של תופעה מכוערת בבתי הכלא הצבאיים, בה ניתנת לגיטימיות לעינויי גוף מצמררים של אסירים ביטחוניים.

בעת כתיבת שורות אלו אני כואב את החרטה המאוחרת של הרופא הצבאי, ששתק עת הגיש סעד רפואי לאסירים שעברו עינויי גוף בבתי כלא ישראלים.

אני מברך על קיומו של וועד ציבורי הפועל נגד עינויים בישראל. מדובר בארגון זכויות, שהוקם בישראל בשנת 1990 במטרה להגן על זכויות עצירים ואסירים בישראל ובשטחים שבשליטתה, ולקדם את יישומם המלא של סטנדרטים בינלאומיים המחייבים כיצד יש לנהוג בעציר בעת חקירה. יש לציין שישראל חתומה על אמנה שנוסחה באו"ם נגד עינויי אסירים, וזאת מתוך הכרה שהם אינם עולים בקנה אחד עם ערכי המוסר, הדמוקרטיה ושלטון החוק.

אַבְרָהָם וְאִבְּרָהִים בְּלֶכְתָּם אַרְצָה כְּנַעַן
בִּקְּשׁוּ רָקִיעַ לָבָן בְּלִי מִמְטְרִי עוֹרְבִים רְעֵבִים.
שָׁרָה וְהָגָר תּוֹעוֹת בְּמִדְבַּר בְּאֵר שֶׁבַע
עֵינַיִם שׁוֹאֲלוֹת חֵמַת מַיִם חַיִּים
וּמְעַט רָקִיעַ חוֹמֵל
שֶׁלֹּא יִכְרֶה קֶבֶר לַיֶּלֶד
שֶׁלֹּא יַמְטִיר נְשָׁרִים צְמֵאִים.