הזכות להפגין, להתפלל, להיות בריא

בזמן האחרון שוב ושוב נשמעת במקומותינו האמירה לפיה הזכות להפגין היא זכות יסוד במשטר הדמוקרטי. ישראל, כמדינה דמוקרטית - ואין בה כל סכנה לדמוקרטיה - מקפידה על זכות זו. יש המקצינים והרואים בה לא רק זכות יסוד אלא אף זכות קדושה. מהי זכות קדושה?

גם במשטר דמוקרטי יש גבול לזכות ההפגנה, וגבול זה עובר במקום שבו פוגע המפגין בזולת, ברכושו ו/או בבריאותו. כאשר זכות ההפגנה חוצה קו זה היא מפקיעה מן הזולת זכות יסוד שלו, הזכות לבריאות. גם במשטר דמוקרטי אין לאפשר פגיעה מסוג זה, המהווה ניצול לרעה של הזכות להפגין. מבין שתי זכויות היסוד, הזכות להפגין והזכות להיות בריא, יש לקוות שכל בר-דעת ייתן עדיפות לזכותו של הפרט לשמור ולהגן על בריאותו.

על כן, בנסיבות שנוצרו בעידן הקורונה, מן הראוי שעם כל חשיבותה של הזכות להפגין, זכותו של הפרט לבריאות תתגבר. על כן, גם המפגינים בעד/נגד עניין כלשהו מצווים להקפיד שמעשה/מחדל שלהם לא יפגע בחופש של הזולת להיות בריא. מכאן שאם אופי ההפגנה כרוך בצפיפות של אלפי בני-אדם בשטח מצומצם - ואפילו שטח פתוח - הזכות לבריאות מחייבת להטיל מגבלות על הזכות להפגין, כי הזכות לבריאות גוברת. מגבלות אלה צריכות להתייחס למספר המפגינים, מקום ההפגנה, משך ההפגנה, ההקפדה על ציוד מגן אישי (מסיכות פה ואף), מרחק בין המפגינים, היגיינה אישית, ועוד. אין באמור פגיעה בדמוקרטיה, אלא צעדים הכרחיים לנוכח מגפת הקורונה.

הזכות להתפלל דומה מבחינה זאת לזכות להפגין. שתיהן זכויות חשובות, גם אם לא בהכרח לאותו ציבור, ושתיהן חייבות לסגת מפני זכותו של הפרט להיות מוגן מפני הידבקות במחלה. גם המפגינים וגם המתפללים צריכים לקבל בהבנה את ההנחיות והמגבלות על חופש ההפגנה/התפילה, ולציית להן. אם אחד מהשניים - המפגינים או המתפללים - לא יפנים מציאות מורכבת זו, ייפתחו שערי ההדבקה ההמונית והקורונה תצא משליטה.

מציאות זו מחייבת הגבלת ההפגנות, הגבלת התפילות ואיסור מוחלט של העלייה לרגל לאומן שבאוקראינה - ואין בכל אלה פגיעה בדמוקרטיה או בחופש התפילה, אלא היענות לצו השעה ולמציאות בעידן הקורונה.

לא מיותר לציין שמדינת ישראל מאוד מתגאה בחופש התפילה לכל החיים בה, אבל מונעת דווקא מיהודים את חופש התפילה במקום הקדוש להם ביותר - הר-הבית.

לא מיותר להזכיר את המגבלות החמורות שהטילה מדינת ישראל בעידן האתרוג אריאל שרון, שבעידוד השמאל/תקשורת ולקול צהלותיהם של תושבי חוטף עזה (ולא השם הרומנטי עוטף עזה) בירכו על גירוש כעשרת אלפים יהודים מבתיהם בארצם בדיוק לפני כ-15 שנים. זכור לי שאוטובוסים של מפגינים נעצרו בצפון הארץ בטרם הובילו מפגינים לאזור חוטף עזה; זכור לי ששוטרים (לא של אוחנה אלא של שרון האתרוג) חיפשו (ללא צו חיפוש) במכוניתי בכביש 1 במטרה למצוא עלונים "מרשיעים"; זכור לי שאני וחבריי להנהלת חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי נעצרנו במהלך הפגנה והובלנו אחר (אי-)כבוד ללילה של מעצר על רצפת תחנת משטרה; זכור לי כיצד אלפי שוטרים וחיילים צרו על אלפי המפגינים בכפר מימון.

בכל המקרים הללו, ארגוני זכויות האדם והאזרח ושופרות התקשורת המאתרגת את מי שהתקשורת חפצה (אז) ביקרו, כל אלה מילאו את פיהם מים, לא מחו על הדיכוי הבוטה והגס של חופש ההפגנה, ולא הביעו חרדה לגורל הדמוקרטיה.