לממשלת ישראל יש כיום יועץ רפואי, אדם שבידיו היא הבטיחה להפקיד את המאבק בקורונה: פרופ' רוני גמזו. המומחה שהממשלה עצמה מינתה אומר בצורה חד-משמעית, שנסיעת רבבות בני אדם לעיר אומן תהווה סכנה חמורה למדינת ישראל. אבל אז באים שני שרים, יעקב ליצמן ואריה דרעי, ומסיבות פוליטיות בלבד דורשים ממנו שישנה את עמדתו. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מסרב להעניק גיבוי לרופא שהוא בחר, ולמעשה תומך בדרישה שיחזור בו מחוות דעתו המקצועית.

בקליפת אגוז, כך נראית ממשלת הג'ובים הפושעת: פוליטיקאים דורשים מרופא בכיר לשנות את עמדתו הבריאותית המקצועית, וזאת אך ורק משיקולים פוליטיים. שאלה נכבדה היא, עד כמה רשאי פוליטיקאי – מבחינה ציבורית – להתעלם מחוות דעת מקצועית בנושא שאין לו שום הבנה בו. אך דומה שרק בקרב הפושעים היושבים כיום ליד שולחן ממשלת ישראל, יכולה בכלל לעלות המחשבה שניתן לדרוש מרופא לשנות חוות דעת רפואית מסיבות פוליטיות.

הממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה, שהיא אחת הגדולות בעולם (אם לא הגדולה ביותר) ביחס למספר התושבים, הוקמה בנימוק שהיא חיונית למאבק בקורונה. הסבירו לנו שחייבים, ממש חייבים, 36 שרים והוצאה נוספת של חצי מיליארד שקל כדי לנצח את הנגיף. שרק אם יהיו שר מים ושר להשכלה גבוהה ושר התיישבות ושר למיזמים קהילתיים ושר לשוויון חברתי – רק אז יודבר ה-COVID 19. ועוד אמרו לנו, שרק ל"ו צדיקים נוסח ישראל 2020 יכולים לרפא את השבר החברתי.

100 ימים אחרי, המגיפה רק מחמירה והשבר החברתי רק מעמיק. מספר החולים החדשים ממשיך להיות 6%-5% מכלל הנבדקים; הרף העליון המאפשר "שגרת קורונה" הוא 1%. מספר החולים הקשים שובר שיאים. מדי יום מתים כעשרה בני אדם. התוצר קרס ברבעון השני ב-28% בקצב שנתי; במחצית הראשונה של השנה מדובר ביותר מ-10%. לשם השוואה: בשנת 1973, עם מלחמת יום הכיפורים, עלה התוצר בישראל ב-4.9%. בשנת 1974, שהחלה לספוג את תוצאות המלחמה, הוא עלה ב-5.5%. השנה, במקרה הטוב, הוא יירד ב-6%; ייתכן מאוד שהירידה תהיה קרובה יותר ל-10%. מספר המובטלים, אפילו לפי ההערכות הנמוכות ביותר (ואגב: מדהים שאין מספר אחד מוסכם), הוא למעלה מ-700,000. השיסוי ההדדי צולל לתהומות, מפגינים מצפצפים על החוק, שוטרים מגיבים בברוטליות, אנחנו על סף אלימות פיזית בין המחנות.

ומה עושה ממשלת הג'ובים? כלום ושום דבר. תוכנית הרמזור של גמזו, המהלך שבשבילו מינו אותו, תקועה משום שלכמה פוליטיקאים חרדיים יש הסתייגויות ממנה – וראש הממשלה לא יעז להרגיז אותם. תקציב המדינה לשנת 2020 יאושר אולי בדצמבר 2020; תקציב ל-2021 אמור להיות, רק אמור להיות, במארס 2021. שנת הלימודים נפתחת בעוד שבוע, ולאיש אין מושג מה יקרה ב-1 בספטמבר בבוקר, שלא לדבר על שבוע מאוחר יותר. בנימין נתניהו – נאשם בפלילים – מוביל שיסוי חסר תקדים נגד מבקריו, נגד התקשורת, נגד רשויות האכיפה ונגד בתי המשפט; הוא קורא לבני גנץ לשלב ידיים, ובאותה נשימה משתלח בו ובאנשיו.

המצב כיום, מכל הבחינות, גרוע בהרבה מאשר ביום בו הוקמה ממשלת הג'ובים. הרבה יותר חולים, הרבה יותר מתים, הרבה יותר מובטלים, הרבה יותר פושטי רגל בדרך, הרבה יותר עניים. ישראל חולה מאוד: מבחינה בריאותית, מבחינה כלכלית, מבחינה חברתית, מבחינה ערכית. וממשלת הג'ובים עסוקה באיומי בחירות, כיצד ימונה פרקליט המדינה והאם מותר יהיה לנסוע לאומן. השרים הללו אינם רשלנים; הם פושעים.

לפושעים הללו יש משת"פים בדמות חברי הכנסת, הן מקרב הקואליציה והן מקרב האופוזיציה. הליכוד הפך ברובו המכריע לאוסף של רכיכות העסוקות בפולחן אישיות של המנהיג. חבורה של אפסים, היודעים שעתידם הפוליטי תלוי במידת נאמנותם לנאשם בפלילים המוביל את המדינה אל פי תהום. קבוצה של חדלי אישים וחסרי כשרונות, המבינים שהם ילכו הביתה יחד עם בנימין נתניהו, כי אין להם שום דבר להציע בזכות עצמם. אז הם עוצמים את עיניהם, אוטמים את אוזניהם, ואת פיהם הם פותחים רק כדי לומר "אמן" אחרי השקרים וההכפשות של המנהיג הדגול.

בכחול-לבן, מפלגה בה הכל תלוי – גם דה-יורה ולא רק דה-פקטו – במוצא פיו של בני גנץ, לא מצא איש את האומץ להתייצב מול נתניהו ולומר לו: תפיל את הממשלה? אתה לא תהיה ראש הממשלה הבא, כי נגיש את הצעת החוק שתמנע זאת מנאשם בקבלת שוחד. לחברי הכנסת בסיעה זו ברור, כי סיכוייהם להיבחר שוב הולכים ופוחתים מדי יום, ולכן הם יעשו כמעט הכל כדי לרצות את הנאשם בשוחד. וגם לגנץ עצמו יש אינטרס אישי במינויים בצמרת המשטרה והפרקליטות: פרשת המימד החמישי עודנה מרחפת מעל ראשו.

האופוזיציה אינה מבינה, שיש זמנים שבהם המדינה צריכה לבוא לפני הפוליטיקה. חבריה כל כך שבויים ב"רק לא ביבי" וברצונם היוקד להפיל את ממשלתו, עד שהם מוכנים ללכת לבחירות בעיצומו של משבר רפואי-כלכלי-חברתי, ולעזאזל המחיר. עובדה: הם הצביעו נגד הצעת החוק לדחיית אישור התקציב, כדי למנוע את הקדמת הבחירות. אם הייתה להם טיפה של ממלכתיות, אם היה להם שבריר של אחריות, הם היו מודיעים: לא ניתן את ידינו למערכת בחירות רביעית, בזמן בו את כל המשאבים חייבים להקדיש למאבק בנגיף ובתוצאותיו. אבל אין להם ממלכתיות ואין להם אחריות, ובכך גם הם נעשים שותפים לפשעיהם של ממשלת הג'ובים ותומכיה.

הבוקר (25.8.20) אנחנו כנראה אמורים להיות אסירי תודה לנתניהו וגנץ, אשר בטובם כי רב הורו לחברי מפלגותיהם להצביע בעד החוק שמנע את הקדמת הבחירות. אבל ברור שזוהי לכל היותר דחייה זמנית: בעוד 120 יום יצוצו בדיוק אותן בעיות. מאחר שמדובר באותם אנשים עם אותם אינטרסים, אין סיבה ריאלית לחשוב שההתנהגות תהיה אחרת. אלברט אינשטיין הגדיר טירוף כ"חזרה על אותו מעשה בציפייה לקבל תוצאות שונות" – וזה נכון גם לגבי הבחירות החוזרות ונשנות, וגם לגבי פשרת האוזר.

הרעיון של צבי האוזר נראה כלקוח הישר מתוך אחד הסיפורים המפורסמים ביותר של אלתר דרויאנוב, על היהודי שנאלץ להבטיח לפריץ שילמד את כלבו לדבר, אך ביקש ארכה של שנתיים. כאשר שאלו אותו לפשר הדבר, הוא השיב: או שהכלב ימות, או שהפריץ ימות, או שהכלב ילמד לדבר. כאשר אנו מצויים בליבה של מגיפה חסרת תקדים היוצרת מצוקה כלכלית חסרת תקדים, התנהגות השרים הפושעים והח"כים המשת"פים עולה בחיי אדם, פשוטו כמשמעו – ולא בעוד שנתיים, אלא כאן ועכשיו.

על כולם מנצח האיש הנושא באחריות מתוקף תפקידו, ואשר מסחרר את כולנו בשל האינטרס הפלילי האישי שלו. בית המשפט הוא שיקבע האם בנימין נתניהו הוא crime minister בהקשר של ת"פ 67104-01-20. מבחינת ניהול ענייני המדינה, הוא פושע – ובצורה הרבה יותר חמורה מאשר שמפניה ורודה, סיגרים וכותרות חיוביות. הפעם מדובר בחיי אדם ובחיי המדינה.