אין בעולם הרבה חברות המזכירות את "1984" של ג'ורג' אורוול כמו Xinjiang Production and Construction Corps - ארגון מעין-צבאי בן 3 מיליון עובדים הפועל במערב סין. הוא הוקם ב-1954 כמעוז סיני באזור המאוכלס ברובו בידי מוסלמים, ועדיין מפעיל מיליציה של 100,000 איש כדי להבטיח את השליטה באיזור. אנשי המיליציה ואחרים מפקחים על 400,000 חקלאים המגדלים שליש מהכותנה של סין; אחרים הם חלק מגידול תפוחי האדמה לייצוא; והארגון כולו מציף את העולם במוצרים החל מפיג'מות וכלה בפסטה.

משרד החוץ האמריקני אומר, שהארגון גם מעסיק עובדי כפייה – מציין אקונומיסט. בחודש יולי הטיל עליו הממשל עיצומים, בטענה שהוא מעורב בהפרת זכויות האדם של המוסלמים ובני מיעוטים אחרים במחוז שיניאנג, שלפחות מיליון מהם מוחזקים במחנות מעצר. הממשל גם הציע לחברות אמריקניות להפסיק את הקשרים עם הארגון, והיו שנענו – כמו PVH, הבעלים של קלווין קליין וטומי הילפיגר. יש גם דגלים אדומים רבים המעידים על העסקת עובדי כפייה מוסלמים בייצור מוצרי אלקטרוניקה ונעליים עבור חברות מערביות.

קיומו של יחס מחפיר לפועלים העובדים עבור חברות גדולות באיזורי מצוקה ודיכוי, איננו חדש. אך במקרה של סין, בעיות אלו מתעצמות בשל כוחה של המדינה, היקף הכלכלה שלה והמתיחות בינה לבין ארה"ב. כאשר הקורונה מחייבת חברות רבות לשקול את הפחתת תלותן בסין, בעיית המוסלמים ועובדי הכפייה מוסיפה שמן למדורה. לחברות מערביות יש כמה בעיות: כיצד יוכלו להוכיח שמוצריהן נקיים מעבודת כפייה, כאשר לא ניתן לבצע ביקורת עצמאית בשיניאנג? כיצד יתמודדו עם הטענות בלי להרגיז את בייג'ינג או את וושינגטון? כיצד למנוע הכבדה קשה עוד יותר על המוסלמים? אלו הן שאלות מוסריות, פוליטיות וחברתיות שמנהלי החברות סבורים שאין ביכולתם לענות עליהן לבדם.

שיניאנג נמצא בלב תעשיית הכותנה והטקסטיל הסינית, הגדולה בעולם, ומספק 84% מהכותנה בסין ומשובחת במיוחד. יש בו מפעלים השייכים לכמה מיצרני הבגדים הגדולים בסין, העובדים עבור מותגים מערביים. עד לאחרונה שלחו החברות המערביות מבקרים מטעמן לבדוק את תנאי העבודה במחוז, אך הפסיקו כאשר השלטונות המקומיים החלו לפקח על נציגיהן. שיניאנג הפך לחור שחור בשרשרת האספקה, ובנוסף לכך – לא ניתן לדעת האם אין כותנה מן המחוז המעורבת בתוצרת מחלקים אחרים של סין וממדינות זרות.

בעיה שנייה היא גיאו-פוליטית: הניווט בין ארה"ב לסין נעשה קשה יותר ויותר. חברות גדולות אומרות, שאפילו אם יפחיתו את הרכישות בסין, הן אינן רוצות לצאת לגמרי מהמדינה. אבל שימוש במפעלים סיניים, אפילו לתצרוכת מקומית בלבד, מותיר את הסכנה של שימוש בחומרי גלם משיניאנג. וממשלת סין כה רגישה לכל ביקורת על זכויות האדם במחוז, עד שהחברות הזרות חייבות לסמוך על החברות המקומיות שייצגו אותן בפני השלטונות – משימה עדינה.

הענשתה של סין על דיכוי המוסלמים זוכה לתמיכה דו-מפלגתית בארה"ב ולא תשתנה אחרי הבחירות לנשיאות. אולם, מדווח אקונומיסט, חברות אמריקניות מרגישות שהפוליטיקאים הציבו אותן בחזית השמירה של זכויות האדם בסין, בלא שייהנו מתמיכתו של הדוד סם. כל אלו מציבים אותן בפני התחבטות קשה: הפסקת הרכישות משיניאנג עלולה בסופו של דבר לפגוע בעובדים המוסלמים המועסקים עבורן – בעוד המטרה היא להגן על אותו מיעוט עצמו.

חברות טקסטיל סבורות שהטכנולוגיה יכולה לספק את הפתרון, בדמות בדיקות דנ"א לזיהוי מקור הכותנה – בדיקות שכבר החלו פיילוטים שלהן. חברות אופנה לומדות כעת מנסיונן של חברות היי-טק כמו אפל, אשר מצאו לפני עשור דרכים לזהות מחצבים מקונגו ולמנוע את השימוש בהם, בשל הפרת זכויות האדם באותה מדינה. טי-שירט כמובן זולה בהרבה מאשר סמארטפון, והמעקב אחרי מקורות חומרי הגלם עולה כסף. מבחינה כלכלית, הטוב ביותר יהיה שבייג'ינג תפסיק לדכא את המוסלמים; נכון לעכשיו, למרבה האירוניה, ככל שהיא מכבידה יותר את ידה – כך המחוז נעשה פחות יציב.