איחוד האמירויות פועל במשך שנים, וביתר שאת בעשור האחרון, להפצת דוקטרינה דתית-פוליטית שמגדירה את השלום כערך איסלאמי ורואה בו רכיב יסוד בזהותו הלאומית. זאת, כאלטרנטיבה רעיונית וערכית לתפיסות הרדיקליות של האיסלאם הפוליטי נוסח האחים המוסלמים וכוחות הסלפיה-ג'יהאדיה באזור. מאמצים אלה מסייעים לטיפוח האתוס הלאומי של המדינה, משרתים את החזון האנטי-איסלאמיסטי שהיא חותרת לקדם במזרח התיכון ותורמים לבניית דימויה הבינלאומי כמעוז של חופש דת, פלורליזם ורב-תרבותיות.

הפדרציה המפרצית הקימה ב-2016 משרד ממשלתי לקידום סובלנות והכריזה על 2019 כ"שנת הסובלנות", שבמסגרתה אירחה מפגש פסגה בין האפיפיור ושייח אל-אזהר, הסמכות הדתית העליונה במצרים ובעולם הסוני. שני מנהיגי הדת גיבשו יחדיו את מסמך "האחווה האנושית", שמטרתו המוצהרת קידום שלום עולמי וחיים משותפים בין בני כלל הדתות. ב-2022 אף צפוי להיפתח באבו דאבי מתחם "בית משפחת אברהם" ובו שיכלול מסגד, כנסייה ובית כנסת, והוא נועד לקדם ערכים המשותפים לשלוש הדתות המונותאיסטיות ולעודד הבנה הדדית וקבלת האחר בקרב כלל המאמינים.

תהליך הנורמליזציה המתגבש בחסות אמריקנית בין ישראל לאיחוד האמירויות התעצב ברוח פייסנית זו, והוא משווק בין היתר כהתקרבות דתית מחודשת בין מוסלמים, יהודים ונוצרים. הוא כונה על-ידי מנסחיו "הסכם אברהם", על-שם אבי שלוש הדתות המונותאיסטיות. בהכרזה על אודות ההסכם נכלל סעיף (שאמור לקבל ביטוי גם בהסכם עצמו), ולפיו "לכל המוסלמים שפניהם לשלום יותר לבקר ולהתפלל במסגד אל-אקצה, והאתרים הקדושים האחרים בירושלים יישארו פתוחים בפני מאמינים שוחרי שלום מכל הדתות". בנוסף, מוסדות דת רשמיים וחכמי הלכה באיחוד האמירויות העניקו גיבוי הלכתי למהלך.

גם הסכמי השלום שחתמה ישראל עם מצרים וירדן זכו בשעתם לגושפנקה הלכתית מטעם פוסקי הלכה פרו-ממסדיים, שביקשו לסייע למשטריהם לגייס לגיטימציה למפנה המדיני הדרמטי ולהדוף ביקורות איסלאמיסטיות. כפי שהנשיא אנואר סאדאת והמלך חוסיין ספגו מתקפות מצד האחים המוסלמים בארצותיהם, אשר ממאנים גם כיום להכיר בישראל, כך יורש העצר מוחמד בן-זאיד מותקף בידי הציר האיסלאמיסטי של ימינו.

נשיא טורקיה, רג'פ טאיפ ארדואן, איים לסגור את שגרירות ארצו באבו דאבי עקב ההסכם, אירן הגדירה אותו כ"סכין בגב כל המוסלמים", ואילו חמאס רואה בו בגידה במאבקו של העם הפלשתיני. המטיף אחמד אל-ריסוני, יו"ר ההתאחדות העולמית של חכמי ההלכה המוסלמים היושבת בדוחה וממומנת על-ידי קטר, קבע כי "האיסור על נורמליזציה [עם ישראל] משמעו איסור על גזל, על כיבוש ועל יתר הפשעים שבוצעו ומבוצעים על-ידי הציונים ומדינתם זה שמונה עשורים".

ההסכם מוצג כ"מצלחה"

אשר לביקורת באיחוד האמירויות, פעילי אופוזיציה – חלקם גולים הקשורים לקטר – האשימו את השלטון בהפרת סעיף 12 בחוקה, המחייב סולידריות ערבית ואיסלאמית. הללו מיהרו להקים אגודה למאבק בנורמליזציה, שאימצה כלוגו את כיפת הסלע בירושלים. הודעת היסוד של האגודה נחתמה בפסוק מן הקוראן "עזרו זה לזה במעשים טובים וביראת שמים, ואל תעזרו זה לזה לפשוע ולהתנכל", שנועד להבליט את הסתירה, לשיטתם, בין התמיכה המתחייבת בבעיה הפלשתינית לקשרים המוקצים מחמת מיאוס עם ישראל.

איחוד האמירויות לא נרתע מהפולמוס ההלכתי בדבר הלגיטימיות של ההסכם. הטיעון העיקרי שעלה בגילוי דעת מטעם המועצה לפסיקת הלכה של איחוד האמירויות, הסמכות הדתית העליונה בפדרציה, הוא שההסכם עם ישראל הוא "מצלחה" (מילולית: אינטרס), קרי מעשה המשרת את מטרות-העל של ההלכה האיסלאמית. השימוש במנגנון זה מאפשר למשטר באבו דאבי לטעון, כי ההישגים הפוליטיים הגלומים בהסכם עם ישראל נושאים בחובם גם ערך דתי. יו"ר המועצה, שייח עבדאללה בן-ביה, הבהיר, כי כינון ההסכם נמצא בסמכותו הבלעדית והריבונית של השליט, לאחר שהגיע למסקנה שהוא מביא לביטול החלת הריבונות הישראלית בגדה המערבית, משרת את פתרון הבעיה הפלשתינית, מעודד את השלום, מרחיק מלחמות ומגיפות ומועיל לאנושות.

בנוסף, איחוד האמירויות הצדיק את מהלכיו בעזרת תקדימי עבר איסלאמיים, בהם הסכם חודיביה שערך ב-628 הנביא מוחמד עם עובדי האלילים במכה. בן-ביה כתב, כי "בשריעה יש דוגמאות רבות ויסודות הלכתיים סדורים לסוגיות כאלה של פיוס ושלום המתחייבים מתוקף הנסיבות וטובת כלל הציבור המוסלמי".

כפי שמתנגדי ההסכם ציטטו פסוקי קוראן, תומכיו נסמכו פסוקים נגדיים המעידים על העדפת האיסלאם את דרך השלום, דוגמת "אם ייטו לשלום, נטה לו גם אתה". ראש הוועד הציבורי לעניינים איסלאמיים ולהקדשים באמירויות, ד"ר מוחמד מטר סאלם אל-כעבי, הצהיר, כי ההסכם עם ישראל עולה בקנה אחד עם עקרונות האיסלאם הדוגלים בשיתוף פעולה בין בני כל הדתות ועם מסמך "האחווה האנושית" מ-2019. לדבריו, ההסכם תורם לחיזוק התדמית הבינלאומית של איחוד האמירויות כמדינה שמובילה מגמות של שלום וסובלנות.

הפלשתינים חוששים מביקורים

לצד מתקפות איסלאמיסטיות, איחוד האמירויות מתמודד עם מחאות מצד הרשות הפלשתינית. רמאללה ראתה בהשעיית הסיפוח תמורה בלתי מספקת לסטייתה של אבו דאבי מיוזמת השלום הערבית, שהתנתה את הנורמליזציה עם ישראל בהסדר עם הפלשתינים על בסיס קווי 1967. המופתי של ירושלים, מוחמד חוסיין, אף פסק, כי ייאסר על עולי רגל מאיחוד האמירויות להתפלל במסגד אל-אקצה. הקאדי הראשי של פלשתין ויועצו של אבו-מאזן לענייני דת, מחמוד אל-הבאש, הוסיף, כי כל מוסלמי שאינו פלשתיני ויגיע להתפלל במסגד על בסיס הסכם הנורמליזציה בין ישראל לאמירויות, "אינו רצוי".

החשש הפלשתיני הוא שבזכות ביקורים כאלה תבסס ישראל את דימויה כמדינה המתירה חופש פולחן ותחזק את אחיזתה במקומות הקדושים. התייצבות הרשות הפלשתינית לצד הציר האיסלאמיסטי ונגד מדינות הציר הפרגמטי, להן היא מקורבת, ממחישה את הבידוד האזורי שאליו נקלעה רמאללה עקב ההסכם, ואת צומת ההכרעה הקשה שבו היא מצויה.

בתגובה לביקורות הפלשתיניות, נחלצה לעזרת איחוד האמירויות בעלת בריתה מצרים. ד"ר עבאס שומאן, מבכירי חכמי אל-אזהר, שלל את האיסור על אזרחי האמירויות לבקר באל-אקצה, בקובעו, כי אינו מכיר תקדים הלכתי המונע מאדם, קבוצה או עם להתפלל במסגד כלשהו בשל עמדתה הפוליטית של מדינתו. שומאן אף תהה מדוע הפלשתינים אינם אוסרים תפילות של אזרחי טורקיה וקטר באל-אקצה, חרף העובדה שמדינותיהם מקיימות נורמליזציה ארוכת שנים עם ישראל בתחומים הכלכליים ואף צבאיים.

יצוין, כי במקרה של עומאן, האינסטנציה הדתית העליונה – הנהנית מעצמאות מסוימת – לא התיישרה באופן מלא עם זו המדינית, אולי במטרה לפגוע בפוטנציאל ההתקרבות בין עומאן לישראל. חרף תמיכתה הפומבית של עומאן במהלך של איחוד האמירויות, הוציא המופתי של הסולטנות, שייח אחמד אל-ח'לילי, פסק הלכה שיצא בתקיפות נגד ההסכם המתגבש, הגדיר ביקור באל-אקצה כנורמליזציה פסולה וקבע, כי "שחרור אל-אקצה ושחרור האדמה סביב המסגד הם חובה מקודשת של האומה [המוסלמית] כולה".

זיקה בין דת ופוליטיקה

דת האיסלאם ממלאת תפקיד מרכזי בשיח הפוליטי במרחב הערבי, בין היתר כאמצעי של השלטונות להכשיר לבבות ולגייס תמיכה עממית בסדר החברתי-פוליטי הקיים ובמדיניות המשטרים. מנהיגים ערבים נעזרים בממסדים הדתיים המתוקצבים בכספי המדינה כדי להדוף התנגדויות איסלאמיסטיות ולהכשיר מהלכים פוליטיים שנויים במחלוקת, מבית ומחוץ. שאלת היחסים עם ישראל שופכת אור נוסף על מעמד הממסדים הדתיים בכל מדינה ועל טיב הזיקה המתקיימת בהן בין דת לפוליטיקה. יתרה מכך: היא חושפת את עומק השסע המפלג את העולם הערבי והמוסלמי בן-זמננו בין הציר הפרגמטי שבמרכזו מצרים, איחוד האמירויות וסעודיה, לבין הצירים הרדיקליים בהובלת טורקיה ואירן.

הוויכוח בין הצדדים מדגים, כי לאיסלאם כדת אין עמדה מוסכמת ביחס לשלום ולנורמליזציה עם ישראל. אדרבה: לשחקנים מתחרים בעולם הערבי והאיסלאמי יש עמדות שונות בנושא, ולעיתים אף סותרות, ואלה גם אלה תובעים מונופול על פירוש הקנון הדתי בהתאם לצרכיהם ולתפיסותיהם הפוליטיות. חשיבות הפולמוס ההלכתי בהכשרת היחסים עם ישראל נובעת ממשקלו הרב של האיסלאם כמקור לגיוס לגיטימציה פוליטית בחברות בעלות אופי מסורתי. בנוסף, ההצדקות האיסלאמיות לשלום נועדו לרכך את הדיסוננס הקוגניטיבי הכרוך במעבר מסכסוך ארוך שנים עם ישראל, המלווה במתח דתי, ליחסים גלויים.

הצירים האזוריים המתחרים מציגים מודלים פוליטיים, רעיוניים וערכיים נבדלים - סובלנות מול קנאות, לאומיות מול טרנס-לאומיות, סתגלנות מול מהפכנות. לישראל, מצידה, יש אינטרס בעידוד הציר הפרגמטי התומך בשלום ובנורמליזציה ובהיחלשות רעיונות רדיקליים השוללים אותם. הפירות המיוחלים של ההסכם בין ישראל לאיחוד האמירויות הוגדרו כאמור כ"מצלחה", וקיבלו מטרייה הלכתית, אך הם משקפים שאיפות קונקרטיות - מדיניות, כלכליות ואחרות. ככל שפירות אלה אכן יתגשמו וייטיבו עם מדינות האזור, כך תגבר הלגיטימיות הפוליטית והדתית של השלום עם ישראל וייחלשו טיעוני הנגד.

לבסוף, על-רקע ההסכם, בולט הפער בין מרכזיות הרבדים הדתיים בשיח היוצא מאיחוד האמירויות לעומת שוליותם בשיח הישראלי. מן הראוי שגורמים ממשלתיים, אזרחיים ודתיים בישראל יפעלו למילוי החלל ולמיצוי הפוטנציאל החיובי הטמון בממד הבין-דתי של היחסים. האגן הקדוש בירושלים הוזכר מפורשות בהסכם, ויש לטפח סביבו חזון מכיל, בשיתוף פעולה עם מדינות השלום (בדגש על ירדן), ובמידת הניתן גם עם הרשות הפלשתינית.