בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה

מַעֲשֶׂה בְּמַחֲשָׁבָה תְּחִלָּה מַעֲשֶׂה מַצְלִיחַ

כְּמוֹ לְהַבְטִיחַ דִּבְרֵי עֶרֶךְ בְּמַנְעוּל וּבָרִיחַ

כְּמִי שֶׁשַּׂם מְזִמָּה לְאָיִן וְסוֹלֵל בְּכַךְ הַדֶּרֶך

לְהַצְלָחָה בְּמַעֲשֵׂי יָדָיו מִבְּלִי לִכְרוֹעַ בֶּרֶךְ

בְּרַם אֵין דִּין חֲשִׁיבָה כְּדִין בִּצּוּעַ וַעֲשִׂיָּה

כִּי הַדִּבּוּר טִבְעוֹ שֶׁיֵּעָלֵם בִּתְהוֹם הַנְּשִׁיָּה

הָיָה וַעֲשִׂיתָ דְבָרוֹ אֱלֹהִים לַתּוֹעִים יִסְלַח

וּדְבַר הַנָּבִיא יִתְגַּשֵּׁם וְגָם כַּשֶּׁמֶשׁ יִזְרַח

קוּמִי אוֹרִי כִּי-בָּא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרַח

בְּצַוּוֹתוֹ אֶת עַמּוֹ לָשׁוּב לְכוּר מַחְצַבְתּוֹ וְיִפְרַח

וְאָז יֶלְכוּ גּוֹיִים לְאוֹרֶךְ וְאֱמֶת מְאֶרֶץ תִּצְמַח

נַשְׁכִּים קוּם לְבַקֵשׁ שֶׁאֶת חַטְאוֹתֵינוּ יִסְלַח

ישיבת בני עמנו בארץ ישראל עֲרֻבָּה לקיומו

חכמינו הביאו לעולם את דְּבַר: הא בהא תליא, לאמר לנו כי אחד בשני תלוי להזהר פן ינתק הקשר בין השנים, כי אז השנים לא יאריכו ימים. וזאת משמעות "כי תבוא" אחרי נדידה במדבר ארבעים שנה, וישבת בה (כו/א'). הצו והמצוה הם הישיבה בארצו של עם ישראל ארץ נחלתו, ובכך נוצר קיום הדדי הן קיום הארץ והן קיום העם. וכי המצוה אשר צוה ה' את ישראל בידי משה, איננה רק ישיבה בארץ אלא ישיבה בה בעשיה שנאמר: וחָרַשְׁתָּ את אדמתה זָרַעְתָּ אותה וְקָצַרְתָּ ולא רק בעבורך ולצרכיך אלא גם כדי עליך גם לקחת ראשית פרי האדמה וראשית תבואתה ותתן אותו לאלוהים - לכהן המכהן במקדש ה', ונאמר לכהן המכהן בקודש כי פרי האדמה ותבואתה הם כהפרשה לרשות, כמו "המס" אשר אנחנו חייבים לתתו לרשות, לניהול ענייני העם כפי שיורהו ה' אלוהינו, מכאן נצטוה הכהן לעשות כך: ולקח הכהן הטנא והניחו לפני מזבח ה' אלוהיך (כו/ד). קיום מצוות מתן ראשית דגנך ותירושך ויצהריך, וככל מצווה מתרי"ג המצוות שעל כל אחד מישראל חיב לקים, כדי לקיים את אשר דבר ה' אל משה וזה כתוב בתורה, מכאן היושבים מוץ לארץ ישראל, כאשר הישיבה בה ניתנה לכל אחד מישראל כגון ב"חוק השבות" ולא שב הוא מחסיר מצוה שחובה עליו לקימה וקיומה איננו רשות. וזה כולל לעבוד את האדמה שתהא ארץ זבת חלב ודבש. מכאן ניתן לאמר כי הישיבה בארץ והעבודה בה כעבודת האלוהים דָּמֶה. והרי משה נשלח על-ידי אלוהים אל פרעה לדרוש ממנו: "שלח את עמי ויעבדוני" אומנם לא פרש מה היעד הסופי את ארץ כנען, אלא שעבודת השם כוללת קיום תרי"ג המצוות שבתוכם מצויה מצות הישיבה בארץ ועבודת האדמה שלה. וכך העם החל דרכו במדבר עד אשר בָּשַׁל להיות עם מלוכד ומאוחד ולוחם שיכול להבטיח את ארצו ואת נחלתו לעולמי עד, הן בעת מצוקה והן בעת רוחה. הן בעת מלחמה והן בעת שלום, הן בשעה שֶׁרוֹוֵחַ לעם ישראל והן בצר לו. וגם קבלת הארץ על-ידי ישראל, מותנית בלחימה עליה כדי להביא שלום בה, כולל חיים בה בעת בריאות ובעת מחלה כי זאת משמעות הכתוב: והיה כי תבוא אל הארץ אשר ה' אליך נתן לך נחלה וירשתה וישבת בה (כו/א), ועבדת את אדמתה ואכלת ושבעת והבאת ראשית פרי תבואת האדמה לה' באמצעות הכהנים, כולל הבכורים המובאים לכהן הגדול, שנאמר: ושמחת בכל הטוב אשר נתן לך ה' אלוהיך ולביתך אתה והלוי והגר אשר בקרבך (כו/יא). לא בכדי כִּנָּה ה' את ישראל עם סְגֻלָּה כשמשמעות התואר סְגֻלָּה היא עם הַמְסֻגָּל לדאוג לעצמו ולזלתו וּמְסֻגָּל לקיים את כל מצוות התורה בכל מצב בו עקב תהפוכות הזמן.

קיום ישראל כעם יובטח כאשר ישב בטח בארץ נחלתו

צריך לזכור כי מאז נכנסו בני ישראל לארץ כנען אשר הוריש אותה ה' להם והתנחלו בה, ולאחר חלוקת הנחלות לאחד עשר השבטים, להוציא שבט לוי, שלא קבל נחלה, מנעו מעמים אחרים, בתקופת "נדידת העמים" לכבוש את הארץ ולהתנחל בה. יען כי מיד לאחר כניסתם ישראל לארץ והתישב בה ישיבת קבע הקים מעין מוסדות מדינה לכל דבר, בשימו שופטים ושוטרים ומנהיגים שהנהיגו אותו כעם. אף עם זר לא הצליח לעשותה ארצו ומדינתו, שבה יש בית נבחרים, שופטים ממשלה משטרה וצבא. הן לאחר החורבן הראשון והן לאחר החרבן השני לא קמה ישות מדינית של העמים הכובשים, יען כי שארית הפלטה שנשארה בארץ, שמרה בדבקות ללא פשרות על קיום צביון כדת משה וישראל. זה כלל הָאִסְלָאם בתקופת מחמד ואחריו שפלש לכל אגן מזרח הים התיכון והקים שם מדינות ובהן מלך ובית נבחרים וממשלה וצבא ומשטרה. דבר זה לא הצליחו אנשי המדבר (אִל עָרָב-דהיינו הבדווים) לקימו בארץ כביתר מדינות האזור, לא רק אלא שגם הטמיעו עמי הארצות אליהן פלשו באיסלאם, ולא רק הָאִסְלָאם לא הצליח קדמו לו מעצמות ועמים אחרים שלא הצליחו בכך: הצלבנים, היונים הרומאים, הביזנטים, הנבטים והאחרונים העותומאנים ששלטו בארץ יותר מארבע מאות שנה, זאת למרות שהָאִסְלָאם כפה את דת הָאִסְלָאם על תושבי הארצות שנכבשו על ידו, ואף בנה שם מסגדים ומגדלי מוּאַדֶּנים (המגדל בערבית נקרא מַאדְנֶה), כדי לטשטש זהות עם הארץ המקור, וכפה את דת הָָאִסְלָאם על יושבי הארץ, תוך איום בהריגת המתנגד לפי הכלל הידוע "דין מחמד בסיף" (כלומר דת מוחמד נכפית בחרב) בין הארצות שנכבש ונהג בהם ככה האיסלאם היו: מצרים, סוריה, לבנון בבל, אשור ארם נהרים (עירק) ועוד ארצות ועמים באסיה ובאפריקה, שהיו ואינם כבר כי הם נטמעו באסלםם, ובכדי להתאסלם די אם יאמר המתאסלם: לָא אִילַאהְ אִלָּא אַלָּא וְכִי מְחַמַּד שְׁלִיחַ אֱלֹהִים שתרגומו הוא: אין אלוהים זולת האל (אַלָּא) וכי מחמד שליחו. והיה על המתאסלם לעשות ברית בגופו. להתאסלם לא כמו להתכיר אצל עם ישראל, המהוה תהליך קשה שתואר כקריעת ים סוף. המתגייר חיב לעשות זאת מאהבת תורת ישראל ומצוותיה וזה נדיר מאד. מכאן לא הוגשמה ברכת אלוהים לישראל, שיהיה עם עצום ורב ככוכבי השמים לרוב וככחול הים. מצאנו בספר ה"כוזרי" של רבי יהודה הלוי הגדרת ההשתיכות לעם ישראל, הספר משתמש במושג "חבר" (הוא העברי מלידה) שעונה לשאלות מלך כוזר המבקש להתגייר (הדברים שנאמרים כאן אינם ציטוט של דו-שיח נאמרים מן הזיכרון) בדו-שיח זה שאל מלך כוזר את "החבר" איך זה מתישב שרק צאצא יעקב נחשב לעברי, והלא הגרים אינם מצאצאי יעקב, החבר אמר לכוזרי: אכן נכון זה דומה לעץ ובו עלים ירוקים העומדים בכל סערה, ירוקים כי סופגים תזונתם מלֶשֶׁד העץ ומשורשיו ואילו ה"מסתפחים" לישראל הם כאותם עלים תהובים שנושרים ברוח. לא לשווא יש חכמים שראו ב"גר ספחת". ברם לא בכדי מובא ספור רות המואביה, ללמדך כי המצטרף לעם ישראל מאהבת ישראל ותורתו, יהיה חלק בלתי נפרד יש ותצח ממנו הגאלה.

הברכה והקללה היא התוכחה

פרשת כי תבוא נקראת גם פרשת הברכה והקללה. הקללה חלה על מי שמזלזל באביו ואמו או המטעה עִוֵּר או מטעה איש תם בדרכו או מַטֶּה משפטם של גר יתום ואלמנה, או הלוקח שֹׁחַד או מכה רעהו בסתר ובעיקר זה שאיננו מקים מצוות התורה. אלה יהיו מקוללים בקללות קשות וחמורות, שפוגעות בגופו וברכושו של עושה אותו חוטא עושה עולה. לעומת אלה ששמע בקול אלוהים לעשות הטוב ומקיים מצוותיו, ישא ברכה בעיר ובשדה, ובפרי בטנו ובפרי אדמתו ויתן אויביו בידו ועמי עולם יפחדו ממנו והיה לראש ולא לזנב. תוכחות אלו כמו אלה שבפרשת "בחקותי" מרמזות לפי חז"ל על חורבן בית ראשון ואילו בפרשת כי תבוא מרמזת על חורבן בית שני. בשתי הפרשות בקש משה להזהיר את העם, לשמור אמונים כפי שצוה אותם אלוהים. בפרשת בחוקותי נזכרת הברית שכרת הקב"ה עם ישראל, בתנאי שיקים מצוות התורה. בקיום הברית יזכה ישראל לקיומו ולארצו שנאמר: וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם. סדר הדברים מן הסוף להתחלה: מיעקב יצחק ואברהם כי העם הניצב הוא מצאצאי יעקב ובסוף מְסַיֵּם משה בדברי כיבושין באמרו: אלה דברי הברית אשר צווה ה' את משה לִכְרֹת את בני ישראל בארץ מואב מלבד הברית אשר כרת אתם בחרב (כח/סט) הדבר הוא בידכם לעשותו אתם עם ישראל, אם תשמרו את הברית שכרת ה' עמכם עם אברהם ועם יצחק ועם יעקב, הוא ישמור עליכם, אם תפרו את הברית, והפיצך ה' בכל העמים מקצה הארץ ועד קצה הארץ (כח/סד). וזה שקרה לעמנו בארצות הגויים אליהם גורש או ירד מרצונו. ונאמר עוד כי בנכר לא ימצא ישראל מנוח: ובגויים ההם לא תרגיע ולא יהיה מנוח לכך רגלך ונתן ה' לך שם לב רגז וכליון עינים ודאבון נפש והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך (כח/סו, סז). כי הפרנו ברית ה' בְּנָטְשֶנוּ הארץ אשר הביאנו לפתחה נכנסנו ויצאנו ממנה לגולה מְאֹנֶס וגם מרצון, עד אשר עמים פשעו בנו ובקשו להכחידנו וה' זכרנו לחדש ימינו כקדם. הנה דברי הנביא החלו להתגשם הקטן היה לאלף והצעיר לגוי עצום וה' בעתה יָחִישֶׁנָּה.

נָשָׂאנוּ עֵינֵינוּ לַמָּרוֹם וְחָזַרְנוּ לְאֶרֶץ אָבוֹת

שֶׁנְּטַשְׁנוּהָ בְּעֵת צָרָה בִּידֵי זָרִים לַאֲנָחוֹת

שָׁבְנוּ אֱלֶיהָ כִּי הִיא לָנוּ יְחִידָה לָנוּ מוֹלֶדֶת

נִהְיֶה נֶאֱמָנִים לָהּ וְשׁוּב לֹא תֵּהֵא נִבְגֶּדֶת

לְקַיֵּם דִּבְרֵי הַנָּבִיא שֶׁשַׂם שְׁעָרֵיהָ לִתְהִלָּה

שֶׁשִּׁמְשׁוּ לְיִשְׂרָאֵל כְּנִיסָה בְּרֹב הוֹד וְהִלָּה

זָרַח הַשֶּׁמֶשׁ יוֹמָם וְשַׂם אוֹר יָרֵחַ לְאוֹר יוֹם

וּבְעִתָּהּ יְחִישֶׁנָּה וְיָבִיא עַל יִשְׂרָאֵל שָׁלוֹם

ובִּימֵי סְּלִיחוֹת טֶרֶם עֲשֶׂרֶת יְמֵי תְּשׁוּבָה

נַעֲתוֹר לְהַסִיר נָגִיף מֵעָלֶינוּ וּבָאָה יְשׁוּעָה

כֹּל שֶׁצָרִיךְ לְסַלֵּק אֵיבָה וְשִׂנְאָה מִקִּרְבֶנוּ

וְלַעֲתוֹר יַחְדָּיו בְּיִרְאָה יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵנוּ ּ

וְשַׁלְוָה בְּיִשְׂרָאֵל וּבְבַתֶינוּ.