|
|
שרשרת אלטרנטיבות גרועות [צילום: איתמר לוין]
|
|
|
|
|
אחת התובנות החשובות שאותן יודע כל שחקן טניס מקצועני, הינה לא "לגרור" טעות בלתי מחויבת, המציאות להמשך המשחק. לדוגמה, אם הגשת חבטת הגשה פעמיים לתוך הרשת והפסדת נקודה, תשתדל מאוד לא להתעצבן ולאבד את הריכוז, מה שעלול לגרום לך ל"שרשור" אותה טעות גם להמשך המשחק.
נזכרתי בכך כשחיברתי למשנה סדורה אחת את שרשרת האלטרנטיבות הגרועות שביצעו מקבלי ההחלטות בתחום הדיור במהלך שלושת החודשים האחרונים. אלטרנטיבות אלה, לטעמי, קשות ובעיתיות במיוחד, זאת משום שנעשו בהמשך לטראומה מטעויות שבוצעו במהלך הקדנציה הקודמת.
להלן אזכיר את 4 האלטרנטיבות הבעייתיות ביותר:
ראשית דבר, פירוק מטה הדיור, ואי הקמת גוף חלופי במקומו. זה נכון. מטה הדיור נכשל במהלך הקדנציה הקודמת כשלון חרוץ בקידום נושא הדיור בכלל והתחלות בנייה בפרט. אם ננתח את מה שקרה במהלך השנים 2015-2020 נראה שאכן לא רק שלא הייתה כל התקדמות בנושא ההיצע, אלא אף נסיגה אחורנית. אין ספק שלמטה הדיור הייתה אחריות תורמת לכך, אולם, וזה אולם גדול, בל נשכח את המגבלות הלא פשוטות שבפניהן עמד, ובמיוחד עקב פיצול סמכויות שוק הדיור בין משרדי השיכון, הפנים והאוצר. העובדה שמטה זה פורק ונמחק כלא היה, זאת מבלי שיוקם גוף חלופי, מעוררת דרשני אחד גדול.
שנית, העדר אלטרנטיבה למחיר למשתכן. נכון, אין עוררין על כך שהתוכנית נחלה כשלון קולוסאלי ועלתה במישרין ובעקיפין, על סמך אומדנים עדכניים, יותר מ-20 מיליארדי שקלים מתקציב המדינה והותירו רבבות דירות ריקות כאבן שאין לה הופכין. אכן היה הגיון רב בהבאתה לידי סיום. אלא מאי? כל האלטרנטיבות שהביאו אנשי משרד השיכון התבססו בפועל על אותה לוגיקה של מחיר למשתכן, קרי סבסוד מחירי הדיור, אולי בשיטה שונה, אולם אותה הגברת בשינוי אדרת. צר לי לאכזב את אנשי משרד השיכון, אולם הציפיה שהזוגות הצעירים ומשפרי הדיור יתנפלו בהמוניהם על דירות יד שנייה מתפוררות בפריפריה הינו חזון עוועים.
שלישית, אם ניגע בתחום התמחותי, התחדשות עירונית, הרי שכאן הפיאסקו אף גדול כפל כפליים. במשך שנה תמימה 2019-2018, היה עימות גדול בין ראש מטה הדיור, זאב בילסקי לבין דלית זילבר, ראשת מנהל התכנון, האם להפסיק את התמ"א 38 לאלתר או להמשיך אותה ביתר מרץ. לבסוף הושגה פשרה שהייתה בבחינת "הרע מכל העולמות", להאריך את התמ"א עד לאוקטובר 2022, מה שהיה מביא לתמ"א 38 מות נשיקה. לאחרונה הבינו במשרד הפנים את הטעות והכריזו על המשך התמ"א 38, אולם במקום להרחיב את הזכויות ולשפר הרבה יותר החלות דיור במסגרת התמ"א, הטילו משקולת כבדה נוספת על הקבלנים, בדמות האפשרות של העיריות לחלט קומה מסחרית אחת במסגרת תמ"א 38/1 (חיזוק מבנים) ושתי קומות במסגרת תמ"א 38/2. התוצאה: טכנית התמ"א 38 קמה לתחייה, אולם ספק רב אם קבלן כלשהו ייגש לתוכנית כשמראש סיכויי הרווח שלו אפסיים.
רביעית, נושא המיסוי. אין זה סוד שנושא זה היווה חרב פיפיות הן בהברחת משקיעים, ובמיוחד משקיעי חו"ל והן מאות אלפי ישראלים בעלי דירה שנייה שמס הרכישה שלהם הוכפל ל-10-8 אחוזים. תקופת הקורונה הייתה הזדמנות פז לבטל בהוראת שעה את המס המעיק הזה ובד בבד לשקול גם להוריד את מס השבח למינימום וכך גם היטלי השבחה. גם הזדמנות זו, לצערי, פוספסה בגדול, כששר האוצר הכריז באופן חגיגי על הורדת המס מ-8 ל-5 אחוזים, שזה היה מעט מידי, מאוחר מידי, ורק לנגזרת מסוימת בשוק הדיור. לו היה מכריז על ביטול מס הרכישה בהוראת שעה לשנה הקרובה, עד שוך הקורונה, פעולה זו ללא ספק הייתה מתניעה מחדש את שוק הדיור.
על כן, אם נסכם, תיזכר שנת 2020 לא רק כשנת עידן הקורונה, אלא גם כשנת ה"אלטנרטיבות הגרועות" שתבררו עד מהרה כגרועות אף יותר מהתוכניות של הממשלה הקודמת. והלוואי ואתבדה...
