ח"כ אביגדור ליברמן קורא לציבור שלא לציית למגבלות הקורונה. ראשי ערים מודיעים שלא יאכפו את הסגר הלילי ותושביהן מפרים אותו בהמוניהם. סגן השר מאיר פרוש משתתף בחתונה חסידית עם מאות בני אדם. בכירי המגזר העסקי מודיעים שלא יסגרו את עסקיהם גם אם הממשלה תצווה על כך. חתונות במגזר הערבי עברו משעות הערב לשעות הצהריים ומתקיימות בקהל רב. משה ליאון והרב יצחק יוסף משתתפים באירוע המוני בניגוד לכל המגבלות. אזרחים מן השורה מצהירים שלא יישמעו לאיסור על תפילות בימים הנוראים.

אלו הן רק כמה מן הכותרות בימים האחרונים, המלמדות שאנחנו מצויים באנרכיה. זה כבר לא "רק" הפרות נקודתיות של מגבלות הקורונה. זה כבר לא "רק" מסיבות, חתונות והפגנות בניגוד לכללים. זה כבר לא "רק" בליינים ברחובות תל אביב ללא מסיכות ושולחנות צפופים במסעדות. כעת מדובר על הצהרות ברורות ומראש, כולל של נבחרי ציבור: אנחנו לא נקיים את ההוראות החוקיות של הממשלה הנבחרת. ומה שעוד יותר חמור – איש אינו עושה דבר נגד המצהירים וההצהרות. הכרזות פומביות על כוונה להפר חוק ולסכן חיים, עוברות מעל ראשינו כאילו מעולם לא נאמרו.

זהו מצב של אובדן שליטה מוחלט – פוליטי, חוקי, חברתי, מוסרי. הציבור בישראל, או לפחות חלקים משמעותיים ממנו, איבד את אמונו בממשלתו בעניינים של חיים ומוות. ואין פלא. הממשלה הזאת ובמיוחד בנימין נתניהו אינם ראויים לאמון. הם נכשלו בענק במאבק בקורונה. ניו-יורק, העיר המוכה ביותר בעולם, ירדה לפחות מאחוז אחד של בדיקות חיוביות, ואנחנו נעים סביב 10%. התרגלנו ל-1,000 חולים ביום, ואז ל-2,000, ואחר כך ל-3,000 ועכשיו אנחנו על 4,000. ב-200 מטר של מזרח רחוב אבן גבירול, ליד עיריית תל אביב, ראיתי ארבע חנויות שנסגרו ממש לאחרונה. הקורונה מכה גם בבתי הספר, וילדים חוזרים הביתה בלא לדעת האם נחשפו. שנת לימודים יורדת לטמיון, על כל ההשלכות החמורות של הדבר לשנים רבות קדימה. דומני שלא צריך להמשיך.

הבעיה הגדולה ביותר איננה הכישלון מול הקורונה ותוצאותיה, במיוחד הכלכליות והחינוכיות, למרות שמובן שזה משמעותי מאוד. הבעיה הגדולה ביותר היא שאין שום אמון במקבלי ההחלטות, ושספק אם ניתן יהיה לשקם אותו. שום אמון ב-34 השרים בממשלה המנופחת ביותר בתולדות המדינה. שום אמון בבנימין נתניהו, המציב שיקולים אישיים מעל טובת המדינה. שום אמון בבני גנץ, שאינו משתמש במנגנונים הקבועים בהסכם הקואליציוני כדי לכפות על נתניהו לעסוק כעת אך ורק בקורונה, ושמשלים עם הפיכתו לסמרטוט.

הם מזגזגים, הם לא מסבירים, הם מנחיתים, הם רומסים את המומחים. במקום סגר הדוק על קומץ ערים אדומות, קיבלנו סגר מגוחך על עשרות ערים אדומות וכתומות (שהרי הקורונה מתפשטת רק בלילה, כידוע לכולנו). וזה נעשה לגמרי מסיבות פוליטיות: ראש הממשלה זקוק לחרדים כדי שאולי יצילו אותו מהתיק הפלילי נגדו. זו הסיבה ואין בלתה להחלטה להתעלם מן המומחה שהממשלה עצמה מינתה. אז מה הפלא שאנחנו לא יכולים לסמוך עליהם? אז מה הפלא שאנחנו מגיעים למסקנה שעלינו לדאוג לעצמנו? אז מה הפלא שיותר ויותר אומרים שלא צריך לשמוע בקולה של הממשלה הזאת?

עוד משהו קטן יחסית, אבל מאוד מייצג. רשות האכיפה והגבייה מסרה השבוע, כי עד 7.9.20 חולקו 208,259 קנסות קורונה בסכום של 107.3 מיליון שקל. לא נמסר בכמה מן המקרים כבר הגיע מועד התשלום, אבל כן נמסר ש-24,704 אזרחים לא שילמו את הקנסות במועד. מאחר שהמועד לתשלום הוא שלושה חודשים מיום מתן הקנס, נניח סטטיסטית ששליש מן הדוחות כבר אמורים היו להיות משולמים. על-פי ההנחה הזאת, שליש מהם לא שולמו.

גם זה מסמל היטב את האנרכיה בה אנו מצויים. אזרחים מקבלים דוחות – ופשוט לא משלמים אותם. עכשיו לכו תרדפו אחרי רבבות בני אדם כאלו; סביר מאוד להניח שמספרם יגדל משמעותית, בגלל הגידול במספר הדוחות ובגלל חוסר האמון עליו דיברנו. חוץ מזה, כאשר אדם שאיבד את פרנסתו בגלל מחדלי הממשלה גם חוטף קנס מזרוע אחרת של אותה ממשלה, המוטיבציה שלו לפרוע אותו שואפת לאפס.

מעבר לכך, הקנסות עצמם הם חלק מהאנרכיה. אין שום קני מידה ברורים הקובעים מתי שוטר יתן קנס על אי-עטיית מסיכה ומתי יסתפק באזהרה, אין שום אבחנה בין מי שהולך מאות מטרים ללא מסיכה לבין מי שהוריד אותה לרגע, הקנס על חתונה של 1,000 איש זהה למסיבה של 20 איש. לכן אפשר לטעון במקרים רבים שמדובר באכיפה בררנית. וכאשר רואים את חוסר התפקוד של המשטרה בכלל – ברור שהאזרח הקטן מתמלא כעס, קורע את הדוח וקובע: "שיקפצו לי".

הקדמה לטובת הצעירים שבינינו: פעם היה דבר שנקרא "תקליט" שהושמע על גבי דבר שנקרא "פטיפון". אם התקליט היה נשרט, המחט שהפכה את חריציו לקול הייתה נתקעת ואותו קטע היה חוזר על עצמו שוב ושוב. מכאן הביטוי שאני משתמש בו כעת: סליחה שאני נשמע כמו תקליט מקולקל. ואני מתכוון לביקורת על התנהלות המשטרה. מה לעשות; זו אותה התנהלות רשלנית וחובבנית.

המשטרה היא אחד מגורמי הכישלון המשמעותיים ביותר במאבק בקורונה. האכיפה שלה חלקית ומושפעת הרבה יותר משיקולים של יחסי ציבור מאשר משיקולים מקצועיים. נזכיר שוב, כי השוטרים הפגינו יד קשה כלפי מתפללים אך לא כלפי בליינים, בבתי כנסת אך לא במסעדות. המשטרה גם לא עשתה דבר מול התקהלויות המוניות שהיו ידועות לה מראש – בדרבי התל אביבי בכדורגל כמו בחתונת הענק בבעלז. והיא איבדה לחלוטין את מרותה על המפגינים נגד נתניהו, העושים ככל העולה על רוחם במשך שעות רבות. רק ביומיים האחרונים, שישה חודשים בתוך המגיפה, נראו ניצנים ראשונים של מה שהיה צריך לעשות מזמן-מזמן: לפזר התקהלויות המפרות את התקנות. עד היום המשטרה רשמה דוחות והודיעה שפתחה בחקירה; אפילו כתב אישום אחד לא ראינו.

השבוע הבטיחה המשטרה "פיקוח, אכיפה והסברה" של הסגר הלילי. בערב הראשון שלו אמר ממלא-מקום המפכ"ל, מוטי כהן, כי "לצד אכיפה אנו נתמקד בשיח ובהסברה". סליחה?! המשטרה איננה משרד החינוך, איננה לשכת הפרסום הממשלתית ואיננה הרשות להסברה ומניעת סיכונים. המשטרה היא זרוע אכיפה, שתפקידה להבטיח את שמירת החוק. היא איננה צריכה לבקש מאזרחים להימנע מעבירות. אולי בהמשך שוטרי תעבורה יעמדו בצמתים ויבקשו שלא לעבור באור אדום? ובלשים יעמדו ליד בנקים ויסבירו שלא כדאי לשדוד אותם? זו לא משטרה, זו אפילו לא פרודיה על משטרה.

אפשר גם אחרת. הרושם שלי הוא, שבתי המשפט הם אולי המקפידים ביותר על הנחיות הקורונה, וזה לא רק עניין של תרבות ארגונית האמורה להיות מובנת מאליה מצד מי שמופקדים על מימוש החוק. הנהלת בתי המשפט הפקידה בידי אנשי המשמר את אכיפת המגבלות. הם נכנסים לאולמות, מוודאים עטיית מסיכות ואף קובעים מתי יש יותר מדי נוכחים – והשופטים מצייתים. המשטרה הפנימית של בתי המשפט עושה, כמובן בקנה מידה הרבה יותר קטן, את מה שמשטרת ישראל איננה עושה – ומוכיחה שהכל עניין של גישה וניהול.

האחראי המרכזי לאנרכיה בה אנו מצויים הוא בנימין נתניהו, וזאת משתי סיבות. האחת: הוא ראש הממשלה ולכן נושא באחריות העליונה. כשם שהתגאה (בצדק) בהצלחות בגל הראשון, כך הוא האחראי בגל השני ובתוצאותיו הקטלניות המחמירות מיום ליום. הוא מינה את פרופ' רוני גמזו והיה אמור לתת לו גיבוי מוחלט, אבל במקום זאת נכנע ללחצים פוליטיים ופופוליסטיים במחיר כבד שכולנו משלמים. הוא הסביר לנו שממשלת הג'ובים הענקית נחוצה כדי להילחם בקורונה, אבל נלחם ללא הרף נגד שותפיו. הוא אמר שיש צורך בתקציב דו-שנתי, ואז דרש תקציב שנתי ותקע את כל המערכת.

השנייה: נתניהו עסוק במידה רבה בענייניו הפליליים, ומוכן בעטיים להרחיב הכל. כדרכם של שליטים במצוקה, הוא מחפש "אויב" - מציאותי או מומצא - בניסיון להסיט את הדיון הציבורי ולאחד סביבו את מתנגדיו. עד השבוע חשבתי שהוא מוכן להחריב "רק" את המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט. ושיהיה ברור: לפחות המשטרה והפרקליטות צריכות ניעור רציני – אך נתניהו "גילה" את זה רק כאשר הן חקרו אותו והאשימו אותו, ולכן תרשו לי לפקפק בכנות טענותיו ובטוהר כוונותיו.

מכל מקום, השבוע נראה שנתניהו מוכן להחריב גם חלקים מן המדינה. מי שמתעסק בעיצומה של מגיפה בענייני היועץ המשפטי והפרקליטות ומח"ש, מוכיח שהאינטרס האישי שלו קודם לזה של המדינה ואזרחיה. מי שמוכן בעיצומה של מגיפה לחבוט בגורמים שתפקידם לשמור על חיינו, מוכיח שלא אכפת לו מכלום מלבד ענייניו האישיים. מי שבעיצומה של מגיפה מנהל שיח מתסיס ופלגני, מוכיח שהכל מתגמד ליד מה שמשרת אותו.

בנימין נתניהו הוא המכשול מספר אחת בדרך להתגברות על הקורונה ותוצאותיה. האיש הסופר-מוכשר הזה, ראש הממשלה החכם ביותר שהיה לנו, בעל הישגים מרשימים מאוד בעשר שנות כהונתו, שיכול היה להוות דוגמה בינלאומית במשבר עולמי חסר תקדים – האיש הזה מפורר כעת את המדינה, את מוסדותיה, את שלטון החוק ואת אחדות הגורל של תושביה. הישארותו כעת מהווה מותרות שאיננו יכולים להרשות לעצמנו.

בהשאלה מאחד המונחים היותר-מפחידים של הקורונה, האנרכיה אצלנו לא נולדה בחודשים האחרונים אלא באה בעקבות מחלות רקע. חלקן מלוות אותנו עשרות שנים, חלקן החמירו במיוחד בשנים האחרונות.

המחלה הקשה ביותר היא הברדק, חוסר היכולת לתכנן, מה שאפרים קישון כינה "פרטאץ'". מדובר כמובן במגזר הציבורי; המגזר הפרטי וגם המגזר השלישי שלנו הגיעו ומגיעים להישגים מדהימים בקנה מידה עולמי, בזכות שילוב שאין דומה לו בין חשיבה יצירתית, מקורית ולעיתים גם נועזת, לבין תהליכי מחקר, פיתוח וניהול מסודרים. למרבה הצער, משברים לאומיים מנוהלים בידי המגזר הציבורי – ובישראל, כמו במדינות רבות אחרות, התוצאות עגומות ואף קשות. בהקשר של הקורונה, לא היו שום תכנון ליציאה זהירה ממגבלות הגל הראשון, שום תכנון לקראת הגל השני, שום תכנון לשנת הלימודים, שום תכנון לסיוע למשק. מתברר שאפילו נתוני האבטלה אינם ברורים, עם הפרשים של עשרות אחוזים; והבעיה הזאת ידועה כבר לפחות 15 שנה. כולנו רואים את התוצאות.

לכך מצטרפת אווירה של "כל דאלים גבר" בחיי היום-יום: בנייה בלתי חוקית, אופניים חשמליים על המדרכה, שביתות פראיות, שיימינג ברשתות החברתיות. ככלל, בישראל של 2020 אפשר לשקר בלי להיענש: אפילו בתי המשפט אינם עושים דבר לעדי שקר, אינם מגיבים על תצהירים כוזבים, לא מתרגשים מייפויי כוח מזויפים, עוברים לסדר היום על עסקות תרמיתיות, לא מטילים הוצאות של ממש (אם בכלל) על הליכי סרק טורדניים וסחטניים.

השבוע, בצירוף מקרים, גם למדנו שוב מדוח הסניגוריה הציבורית על כך שהמחלקה לחקירות שוטרים הפכה למגרסת-ענק של תלונות על אלימות שוטרים; שהמשטרה מפרה בצורה שיטתית את זכות ההיוועצות של חשודים; שהמדינה שמה פס על פסק דינו של בג"ץ בנוגע לשטח המחיה של האסירים. ואם כך נוהגות רשויות האכיפה – מה לנו כי נתלונן על האזרח הפשוט?

אין לי משהו מעודד לומר לסיום. להפך. מאחר שפסימי הוא אופטימי עם ניסיון, הרי שיש לנו הרבה סיבות להיות פסימיים. מדינות מתמוטטות מבפנים הרבה יותר מאשר בשל גורמים חיצוניים; וגם מלאכתו של אויב זר הרבה יותר קלה כאשר החברה רקובה, אוכלת את עצמה או נמצאת באנרכיה. לכן, מצב של אנרכיה הוא איום קיומי – הרבה יותר מאשר הגרעין האירני.

שינוי אמיתי יתחולל רק אם כל מקבלי ההחלטות, ללא יוצא מן הכלל, יתפסו שאנחנו במצב מלחמה. אולי המספרים יצליחו להכניס מעט בינה בקודקודיהם האטומים. מספר המתים מקורונה מתקרב בתוך חצי שנה ל-1,100 – יותר מאשר מספר ההרוגים במלחמת ששת הימים ובמלחמת שלום הגליל יחדיו; זהה למספר ההרוגים (חיילים ואזרחים) באינתיפאדה השנייה; מחצית ממספר ההרוגים במלחמת יום הכיפורים; 42% ממספר האזרחים שנרצחו בפעולות איבה מאז 1949; יותר ממספר ההרוגים במלחמת ההתשה, מלחמת לבנון השנייה, חומת מגן, עופרת יצוקה וצוק איתן – יחדיו.

בזמן מלחמה מתעסקים רק במלחמה. אם אלוף פיקוד ביצע הטרדה מינית, זה חמור מאוד – אבל הטיפול חייב לחכות להפסקת האש. בה במידה, אם אנשי משטרה ופרקליטות פעלו בניגוד עניינים ומשיקולים זרים, זה חמור מאוד – אבל הטיפול חייב לחכות לרגיעה במגיפה. בזמן מלחמה לא הולכים לבחירות, לא מאיימים בבחירות, לא מפרקים ממשלה, לא מנסים להפיל אותה, אלא מגייסים את כל חלקי העם נגד האויב המשותף. על אחת וכמה וכמה, כאשר האויב הזה הוא נגיף שאין לו שום מניעים מדיניים, שלא רוצה לשחרר/לכבוש שטחים, שלא שואף למדינה עצמאית. זה נכון לגבי הממשלה והאופוזיציה, המפגינים בעד והמפגינים נגד, החילוניים והדתיים. הרי כולנו באותה חזית!

הסיכוי שזה יקרה אצלנו שואף לאפס. החברה מקוטבת מדי, המפלגות קיצוניות מדי, המנהיגים פופוליסטיים מדי, הפוליטיקאים אנוכיים מדי. וכאמור, כל עוד בנימין נתניהו עומד בראש המערכת – תימשך ההתעסקות בענייניו הפליליים. חשוב מאוד לברר את ההאשמות נגד נתניהו ושל נתניהו – אבל לא עכשיו, למען השם. לא עכשיו! אתם גוררים את כולנו לתהום, ואנחנו חסרי אונים. אולי אתם בונים על זה שאין באופק מישהו שיכול לבוא במקומכם. אז תחשבו רק על זה: כאשר נמצאים בתהום, באמת לא משנה מי עומד בראש.