מצעד האיוולת של הקורונה

משולש התבהלה: הממשלה, הביורוקרטיה והתקשורת, יוצרים צונאמי של פאניקה, השוטף כל ניסיון לקיים דיון רציני במגפת הקורונה, ומשתיק את המעטים שמשמיעים קולם בניסיון לעצור את מצעד האיוולת.

בגל הראשון האי-וודאות הייתה גדולה ואפשר היה להצדיק את מדיניות הגזירות שהיו כבדות וכואבות יותר מ"באיטליה בשיא התחלואה" (לפי המכון לחקר מדיניות הבריאות). את המחיר הכלכלי והבריאותי של מדיניות זו משלמים ועוד ישלמו תקופה ארוכה מיליוני ישראלים. מאז למדנו רבות על המגפה, אך כדי ליישם את הלקחים, תהליך קבלת ההחלטות חייב להתנהל ללא פאניקה, באופן רציונלי, שקוף ועל סמך נתונים בדוקים.

הבה ניתן לנתונים לדבר (על-פי הלמ"ס): בין ינואר ליולי 2019 מתו בישראל מדי יום כ-130 בני אדם בממוצע. באותה תקופה השנה מתו גם כן 130 בני אדם ביום בממוצע. כלומר, לא נרשמה שום תמותה עודפת. וגם ממוצע גיל המתים השנה זהה לזה שבשנים קודמות (81). המגפות המשמעותיות בהיסטוריה האנושית יצרו תמותה עודפת ושחקו את ממוצע תוחלת החיים. אם כן, מבחינה זו, הקורונה לא נמצאת בקטגוריה של המגפות המשמעותיות. המסקנה: מגפת הקורונה פוגעת באוכלוסייה במידה פחותה בהרבה מאשר הצעדים שננקטו וננקטים כדי לעצור אותה.

לצערי, כל הניסיונות לדלות נתונים עדכניים ומפורטים ממשרד הבריאות עולים בתוהו. אך גם הנתונים החלקיים שפורסמו מעמידים בסימן שאלה מהדהד את מדיניות הסגרים. על-פי תעודות הפטירה, מתחילת המגפה באמצע מארס ועד 27.8 מתו בישראל 876 בני אדם שסיבת מותם היא, לכאורה, הקורונה (לכאורה, משום שלא מעטים מהם מתו ממחלות קשות אחרות שמהן סבלו). כ-90% מהמתים היו בני 65 ומעלה. 82% מהמתים היו בני 70 ומעלה. בקבוצות הגילאים שעד גיל 65 מתו כ-10% בלבד. אני משוכנע שרובם סבלו ממחלות רקע משמעותיות, אך משרד הבריאות מסרב לתת מידע לגביהם.

אין ממש בטענה כאילו בחודש אוגוסט השתנתה התמונה. עד לתאריך 27.8 מתו 322 בני אדם. כ-88% מהם היו מעל גיל 65 ו-12% מתחת לגיל 65. התמונה דומה מאוד לזו של החודשים הקודמים. לו משרד הבריאות היה משחרר את הנתונים לגבי החולים הקשים, התמונה הגילאית הייתה דומה. מנתונים חלקיים שהגיעו לידי, עד סוף חודש מאי 76% מכלל החולים הקשים היו מעל גיל 65, רובם היו מעל גיל 70.

בשבוע שעבר חגגה התקשורת את הנתון שישראל היא במקום הראשון בעולם מבחינת מספר הנדבקים למיליון נפש — 199.3. הבטתי בתחתית הטבלה ולהפתעתי מצאתי את שוודיה עם 13.3 למיליון (ובמגמת ירידה). שוודיה המושמצת? ביוני היו בשוודיה 102 חולים מאומתים למיליון נפש ובתוך כחודשיים ירד מספר הנדבקים בשיעור ניכר. וכל זה קרה מבלי ששוודיה נקטה מדיניות של סגרים. תאמרו: בוודאי, אבל בשוודיה הייתה תמותה משמעותית. ובכן, לא ממש. עד סוף אוגוסט מתו בשוודיה 65 אלף בני אדם וההערכות הן, כי בכל שנת 2020 ימותו בשוודיה בין 90 אלף ל-93 אלף בני אדם. המספר דומה לשיעור התמותה השנתי הממוצע שם בעשר השנים האחרונות. בשוודיה, כמו אצלנו, היה מחדל נורא בבתי אבות שגרם לתמותה יוצאת דופן של מבוגרים מעל גיל 70.

גם מדינות אחרות שנקטו עבר מדיניות סגרים דומה למדיניות שהונהגה אצלנו חווים זינוק בתחלואה עם היציאה מהסגר. מדינות אלה, כמו צרפת, ספרד, בלגיה, שווייץ ואיטליה, לא מעלות על דעתן לחזור למדיניות של סגרים. כולן מבינות את המחיר הכלכלי והרפואי הנורא הכרוך בהטלת סגר.

הניסיון מראה שגם יציאה אטית ומבוקרת מהסגר לא מונעת זינוק חוזר בתחלואה. סגר מוטל כדי לעכב את התפשטות המחלה וכדי לאפשר למערכת הבריאות להתארגן ולהימנע מקריסה. הסגר לא מעלים את הקורונה ולא מרפא אותה. כך חשב עד לפני חודש גם הפרויקטור פרופ' רוני גמזו, ששלל הן סגר כללי והן סגרים על ערים אדומות.

מערכת הבריאות המעולה בישראל רחוקה מלקרוס. וכדי להבטיח שקריסה לא תתרחש בהמשך יש לבודד באופן אנושי, גמיש ומתחשב וחכם את כל בני ה-65 ומעלה ואת כל הסובלים ממחלות רקע משמעותיות. למשל אפשר לאפשר לנכדים לפגוש את סבא וסבתא בחוץ, בקרבת ביתם, בלי לגעת זה בזה ותוך שמירת מרחק של כארבעה מטרים לפחות. או אפשר לאפשר לבני יותר מ-65 לצאת מביתם להתאוורר בשעות מוקדמות בבוקר או מאוחרות בלילה. עדיף סגר על קבוצות סיכון מאשר סגר על כלל האוכלוסייה או על ערים אדומות (ואני אומר זאת כמי שמזמן עבר את גיל 65).

הנתונים מלמדים כי המגפה איננה פוגעת משמעותית באנשים צעירים. לעתים רחוקות מאוד יש בקרבם מקרי מוות או מקרים קשים. מפרוץ המגפה ועד 27.8 מתו מקורונה 18 בני אדם בקבוצת הגיל עד 50 (כ-2.5% מכלל המתים). למיטב ידיעתי, לא מעטים מהם סבלו ממחלות רקע משמעותיות. רק במקרים נדירים מתו מהמחלה צעירים ללא מחלות רקע, ואלה מקרים יוצאים מן הכלל המוכיחים את הכלל. ההוכחה הברורה לכך שצעירים לא נפגעים מן המגפה מצויה בנתוני התחלואה בצה"ל. קרוב לאלף חיילים נדבקו, רובם א-סימפטומתיים, מיעוטם לקו בתסמינים קלים, כמעט איש לא אושפז. לכן אין שום היגיון למנוע לימודים סדירים בכל מוסדות ההשכלה. הטיעון שהצעירים עלולים להדביק את המבוגרים לא תקף אם יוטל סגר על אנשים בני 65 או יותר.

מדיניות ההפחדה והפאניקה גורמת נזקים בריאותיים כבדים. כך למשל מחקר הראה שאנשים שלקו בהתקפי לב מגיעים לאשפוז בימי הקורונה בממוצע בתוך ארבע שעות מהאירוע במקום בתוך שלוש שעות בימים כתיקונם. שעה נוספת היא עניין של חיים ומוות במקרים של התקפי לב. קיימת ירידה במספר הצינתורים. יש ירידה של כ-30% במספר הילדים המתחסנים נגד מחלות. מספר הנשים בהריון או לאחר לידה שלקו בדיכאון הכפיל את עצמו ויש עוד דוגמאות רבות, שמוכיחות שיש יותר נפגעים בריאותית מהצעדים נגד הקורונה מאשר מהקורונה עצמה.
המגפה והטעויות הקשות שנעשו בהתמודדות עמה, שברו את מטה לחמם של כ-2-3 מיליון ישראלים. סגרים נוספים יגרמו למכה כלכלית נוראה, ומחקרים הוכיחו שכאשר שיעור האבטלה מגיע ל-10% או יותר, זה גורם לעלייה של 1% בתמותה. בישראל מדובר בכ-450 מתים נוספים (בדרך כלל אלה אנשים צעירים יחסית).

הנתונים מחייבים את הממשלה לשים קץ לבלבול, להפחדה ולפאניקה. יש לאפשר לעסקים, למלונות ולבתי הספר לפעול באופן נורמלי, ובלבד שישמרו על כללי הזהירות ויקפידו לא לבוא במגע קרוב עם אוכלוסיות הסיכון — בעיקר אלה שמעל גיל 65. כמו-כן יש לאסור התקהלויות במקומות סגורים.

ממשלת ישראל נכשלה כישלון חרוץ בניהול המשבר ופועלת תוך אובדן עשתונות מוחלט. אין מדיניות ברורה, לא במערכת הבריאות ולא במשרד האוצר. סגר חלקי או מלא יהיה שיא חדש במצעד האיוולת של הממשלה. האזרחים חשים באיוולת הנוראה ולכן לא יצייתו להחלטות חסרות ההיגיון שאינן מבוססות על עובדות השקופות לציבור. למרות שאני אישית אציית להנחיות, לא אוכל שלא לגלות הבנה כלפי כל מי שלא יציית. צר לי שרבים מראשי מערכת הבריאות בעבר ובהווה, המתנגדים למדיניות הממשלה, נמנעים מלצאת פומבית ובקול גדול נגד מצעד האיוולת שלא היה כמותו בתולדות ישראל.