מעת לעת ישראל מותקפת בהאשמה חמורה על-ידי אישי ציבור ערביים ישראלים - ח"כ ים, סופרים, משוררים ואמנים. הם טוענים כלפינו, היהודים, כי אנו אשמים בכך שהבאנו עליהם את ה"נכבּה" שלהם - שנותרה כפצע פתוח בקרבם. והיה ח"כ "משכיל" שהוסיף ברוב סכלותו, ששנת 1948 היא מקור הפצע. דהיינו, בשנת 1948 פתאום קמו היהודים בארץ-ישראל, הרגו וגירשו את הפלשתינים ממולדתם, ללא כל סיבה. שכן עד לאותה השנה, לדעת המאשימים, לא קרה שום דבר שיצדיק זאת. אז הנה תזכורת קצרה.
באדר תר"ף (מארס 1920) פשטו הפלשתינים על היישוב תל-חי ורצחו שמונה מתושביו. הרצח המזעזע הזה הוא המקור לשמה של העיר הסמוכה קריית שמונה. בשנת 1929 התפרעו הפלשתינים בחברון, הרגו ושחטו ביהודיה ללא רחם - דבר שגרם לאלה שנותרו בחיים לברוח מ"עיר האבות" כל עוד נפשם בם. כך התרוקנה חברון מיהודים. במאורעות 1936/9 השתוללו הפלשתינים בכל רחבי ארץ-ישראל, ופרעו ביהודים - עד כדי כך שאפילו ממשלת הוד-מלכותו של ג'ורג' השישי הצליחה בקושי לעצור בעדם. ולבסוף איך לא, בשנת 1945, עם הקמתה של הליגה הערבית, הפלשתינים פנו לליגה הערבית לארגן צבא ערבי מאוחד של כל מדינות ערב, שישמיד את ישראל בטרם תקום. אני אפילו זוכר אחת מקריאות המלחמה שלהם כלפינו: "ואת אלה מבניכם שישארו בחיים, אנו נשליך לים". כל זה נעלם מעיניהם של הפלשתינים דהיום - המשכילים-הקובלים-המאשימים.
מעניין - הדור הפלשתיני של 1948 לא האשים איש, אלא היכה על חטא. בדור ההוא הם תיארו את מצבם במילה נכּסה (نكسة), שמשמעותה התדרדרות - שהעידה על החמרה במצבם, בהשוואה למצבם לפני שנת 1948; והודאה בהאשמה עצמית. כיוון שכך, הביטוי הנפוץ ביותר של אז היה, "איבדנו את פלשתין" (راحت فلسطين). שהרי הם הביאו על עצמם את האסון, כאשר הם יזמו את המלחמה. בעוד שהדור הפלשתיני של היום, רוצה להתנער מכל אחריות ולהִתְמַסְכֵּן בפני העולם הערבי, כדי לשכנעו להילחם שוב את מלחמתו עוד פעם. בהקשר הזה, הייתה לי שיחה עם גנרל מצרי לפני ארבעים שנה. "אנחנו לא נילחם שוב למען הפלשתינים". כך אמר. במהלך השיחה הוא תיאר את הפלשתיני: "ראשיתו פושט רגל (פלס) וסופו באדמה (טין)" (أولته فلس وأخرته طين). הגנרל הוסיף ואמר כי הפלשתינים הם עם משולל מנהיגות (هذا شعب عديم زعامة). כשאין מנהיגות, אין מי שיוביל את העדר.
מאז ומעולם הפלשתינים תמיד בחרו ללכת בדרך השלילה. הם אף פעם לא קיבלו מנהיג, שהציע לפעול במגמה חיובית. בוועידת "השולחן העגול" בלונדון ב-1939, שבה השתתפו נציגים מכל מדינות ערב ונציגים יהודיים מארץ-ישראל, הפלשתינים סירבו לשבת בחדר אחד עם היהודים. בקונגרס יריחו בשנת 1950, ראש עיריית חברון השיח'
מוחמד עלי ג'עברי, הציע לפלשתינים לקבל את הצעתו של המלך עבדאללה לקבל אזרחות שווה. הקונגרס דחה אותו ואת הצעתו.
בסוף שנות ה-70 של המאה הקודמת, פנה אש"ף לראש לשכת החינוך של רמאללה, חמדי אל-קאדי, והורה לו להפסיק לשתף פעולה עם הממשל הצבאי. חמדי אל-קאדי סירב, בטענה שהוא עוסק בחינוך ולא עוסק בפוליטיקה. הטיעון שלו בפני אש"ף היה: "אני דואג לדור הצעיר שלנו, וכל מה שאני דורש למען דור העתיד שלנו, היהודים נותנים לי". בוקר אחד בשנת 1978, נרצח חמדי אל-קאדי בפתח ביתו בצאתו לעבודה.
בשנת 1985 המושל הצבאי באזור יהודה ושומרון (איו"ש) מינה קצין לשמש כראש עיריית שכם. עובדה זו הציקה לזאפר אל-מצרי, אדם רציני ממשפחה גדולה ומכובדת בעיר, שכבוד עמו ועירו היו חשובים לו. הוא טען שזו בושה לפלשתינים שקצין ישראלי משמש כראש-העיר של שכם. בהסכמת משפחתו, הוא הציע למושל שכם למנות אותו לראש העיר, במקום הקצין. ההחלפה אכן בוצעה. כעבור כמה ימים אש"ף רצח אותו.
הטרגדיה של הפלשתינים ה"מלומדים" בדור הנוכחי, לפחות הם לא השכילו להבין כי בעצם פנייתם לעולם הערבי להילחם את מלחמתם, הם הכריזו על אפסותם. ואכן, מצרים לא יצאה למלחמה למענם, אלא יזמה את מלחמת 1948 נגד המלך עבדאללה מירדן. ישראל אומנם הייתה הסיבה למלחמה, אבל המטרה הייתה המלך עבדאללה. וכל כך למה? יען כי האמיר עבדאללה היה מנהיג חזק בעל שיטעור קומה, משכמו ומעלה ביחס למנהיגים הערביים, שסבבו אותו. בנוסף לכך היה לו את הצבא החזק ביותר במזרח התיכון דאז. האמיר עבדאללה התייחס לרבת-עמון כתחנה בדרך לדמשק. שכן הייתה לו שאיפה, שהוא הצהיר עליה, לעמוד בראש ממלכת "סוריה הגדולה", שתכלול את סוריה, את לבנון, את עבר-הירדן ואת ארץ-ישראל" (כפי שהבריטים הבטיחו לאביו). השתלטות על ארץ-ישראל הייתה מהווה צעד גדול מאוד בהגשמת שאיפתו. ומה שהפחיד את מצרים, למרות שבסוריה היו לו תומכים רבים. לכן רק טבעי שמצרים לא רצתה שממזרח לסואץ, בלב-לבו של העולם הערבי, תקום מדינה ערבית גדולה שתאפיל על מצרים.
הדעת נותנת שכל המאשימים היום עדיין לא נולדו ב-1948, וכל מה שהם יודעים מפי השמועה הוא. בהיסטוריה של האיסלאם (הערבים) בזמן הקדום, אין שום דבר כתוב. הכל מפי השמועה מדור לדור. החדית' (حديث) הוא המקור ההיסטורי היחיד, והחדית' כשמו כן הוא, הוא הדיבור. אין שום דבר כתוב. קורות ימי האיסלאם הקדום עוברים מדור אחד למשנהו מפה לאוזן, וכל דור "מייפה" את הסיפור במקצת לפי טעמו - דהיינו מוסיף שקר על שקר. זאת למדנו מפיו של מלומד מוסלמי חשוב מהמאה התשיעית, מוחמד בן כותייבה אל-דינורי. בהתייחסו לתהליך שהחדית' עובר, הוא אמר: "אנחנו הערבים מקדימים ומאחרים, מוסיפים ומפחיתים, אבל בכך אין בכוונתנו לשקר" (إن قوم عرب نقدم ونؤخر, نزيد وننقص ولكن لا نريد بذلك كذبًا).
מצערת מאוד העובדה שההנהגה הפלשתינית "שלנו" - אני לא אומר ישראלית, כי הם מתביישים בישראליותם. הם סבורים שלהיות חברי-כנסת, ליהנות ממשכורת שמנה + מכונית צמודה, שהכנסת מעניקה להם - זה לא עושה אותם ישראלים. הם רוצים ממשלה משלהם בישראל, בדומה לממשלת הפלשתינים בעזה מ-1949. גם ההם רצו ממשלה משלהם. אז מצרים הקימה ברצועת עזה את "ממשלת כל-פלשתין" (حكومة عموم فلسطين). והפלשתינים שלנו הקימו להם את "ועדת המעקב". האם לא יותר פשוט היה להשתתף בממשלה בישראל? הניסיון הוכיח כי שר ערבי אחד בממשלת ישראל, ע'אלב מג'אדלה, עשה למענם פי אלף ממה ש"הפלשתינים שלנו" עשו למענם.
פעם הייתה לי שיחה עם חבר ערבי, אדם מציאותי עם ראש על הכתפיים. במהלך השיחה השמיעו ברדיו הערה בוטה של ח"כ ערבי, מהסוג שמקומם את הציבור היהודי. ואז הוא סטה משיחו ואמר לי: תראה איך אנחנו נראים. "אנחנו גרים בווילות הכי יפות, אנחנו נוהגים במרצדסים הכי חדישים, גמרנו אוניברסיטאות. אבל מבחינה מנטלית נשארנו לשבת על המרדעת של החמור". (إحنا ساكنين في احلى الفيلات, وراكبين احدث المرسديسات, وتخرجنا من الجامعات, ولكن من النحية العقلية ظلينا قاعدين على بردعة الحمار").
ואכן כאן מתבקשת השאלה, האם לא הגיע הזמן לרדת מעל החמור?
