הסכסוך הישראלי-פלשתיני ניצב כקו שבר שחוצה את החברה הישראלית ומציף ומעצים הרבה מהמחלוקות בינינו הישראלים. רבים וטובים ממני חיפשו פתרון ונכשלו. רוב הציבור הישראלי כבר הרים ידיים והשלים עם המצב. לפעמים נדמה שמדובר בסכסוך בלתי פתיר ומה שלא נעשה יגמר רע. כל שביל הוא דרך ללא מוצא וכול נתיב מוביל לתהום מסוכנת. אף צד אינו מאמין לצד שמנגד ואף צד אינו מוכן או יכול להתפשר מספיק כדי להגיע לפשרה מוסכמת . אז בהיעדר הכרעה אנחנו תקועים, ממשיכים לריב, שורפים גז בניוטרל ולא זזים. מה אני מציע במקרה הזה ? פשוט, להשתמש בשיטת האלימינציה, להוריד את כל האופציות שאינן אפשריות או רצויות עד שנשאר עם פתרון שהוא אולי הרע במיעוטו אבל הכי טוב שיש. אבל לפני שאציג את הפתרון שלי כמה הערות כלליות:
פתרון לא הסכם שלום - האינטרס שלנו הוא להגיע לפתרון ולא להסכם שלום. שלום זו רומנטיקה, פתרון זו פרקטיקה. ניירות שעליהם חתומים מנהיגים לא שווים כמעט כלום ובוודאי שאינם ערובה לעתיד. במשך שנים הגבול השקט ביותר של ישראל היה הגבול עם סוריה, מדינת אויב שאין לנו איתה הסכם. אין לנו הסכם גם עם החמאס שדוגל ומטיף להשמדת ישראל, אך מתקיימות בינינו הבנות, שיווי משקל שברירי שנע על הספקטרום בין דו-קיום לדו-איום.
פתרון מוסכם או לא - טבעי, קל ונוח יותר לקיים פתרון שמוסכם על כל הצדדים אך זה לא תמיד אפשרי ולא כל פתרון חייב להיות בהסכמה מלאה של שני הצדדים. לעיתים פתרון כפוי עדיף על היעדר פתרון.
הבעיה הפלשתינית בפרספקטיבה - לעיתים נדמה לנו שהבעיה הפלשתינית היא "אם כל הבעיות", חלק הפאזל החסר, הבעיה המרכזית של עולמנו שעד שלא תיפתר שום דבר לא יבוא אל מקומו בשלום, וברגע שהשלום המיוחל יגיע לארצנו הכל יסתדר. אבל זו כמובן שטות מוחלטת. ישנן עשרות בעיות בוערות וחשובות יותר: זיהום הסביבה, ההתחממות הגלובלית, מצב כדור-הארץ, רעב וצמא, מגפות, התפוצצות אוכלוסין, זכויות נשים ילדים וקשישים, ועוד עוד. כולן חשובות יותר מהסכסוך המקומי שלנו ופתרון הבעיה הפלשתינית לא תקדם את פתרונן ואולי אפילו תחמיר חלק מהן.
פתרון מידי לעומת מאוחר - ישנה תחושה שאי אפשר להמשיך וחייבים להגיע לפתרון, אבל הסכסוך ישראלי פלשתיני התקיים עשרות שנים לפני מלחמת ששת הימים ומתקיים עשרות שנים אחריו ובינתיים מצבה של ישראל רק משתפר מבחינה כלכלית וביטחונית. אז אם אין בנמצא פתרון מידי גם פתרון עתידי בא בחשבון. תנו לישראל פתרון בעוד 50 שנה ואנחנו נסתדר עד אז.
תאומים סיאמים - ישראל והפלשתינים הם כמו תאומים סיאמים שנולדו מחוברים וכול אחד רוצה עצמאות. כל ניסיון להפריד בינינו, יגרום לנזק בלתי הפיך לאחד מהצדדים. תשאיר את המצב הקיים ונמשיך לריב בינינו. תקים מדינה פלשתינית היא תהיה פושטת רגל מרגע הקמתה ותסכן את קיומה של מדינת ישראל. תרחיב את גבולות הביטחון של ישראל למינימום הנדרש וסתמת את הגולל על מדינה פלשתינית עצמאית. אז אני לא פוסל היפרדות, רק לפני שהולכים לפתרון כזה צריך לקחת בחשבון את הסיכונים והמחירים.
פתרון יציב לעומת לא יציב - מדינה ערבית באיו"ש שאליה ינהרו מיליוני פליטים פלשתינים, רבים מהם עוינים את מדינת ישראל, תהוה מצב כל כך לא יציב שתוביל בוודאות קרובה ותוך פרק זמן קצר לאחד משני תרחישים: נכבה שניה לעם הפלשתיני או שואה שניה לעם היהודי. בגבולות החדשים לא יהיה שום מרחב ביטחון ולא תהיה שום אפשרות מעשית להגן על מדינת ישראל. וזה לפני שדיברנו על האיום על מישור החוף והשפלה, ירי ארטילרי על יישובים ועל שדה התעופה בן-גוריון שיגיע ללא שום ספק ופיגועי טרור שיהפכו לחזון נפרץ ויום יומי ויהפכו את החיים בישראל לבלתי נסבלים.
פתרון בטוח לעומת לא בטוח - הסכמה בין אויבים לא יכולה להיות מבוססת על אמון אלא על פיקוח. גבול הביטחון היחיד שאפשרי עבור ישראל הוא גבול הירדן . מדינת ישראל חייבת לא רק לשבת על הגבול, לשלוט במעברי הגבול ולהחזיק רצועת ביטחון מערבית לגבול. היא גם חייבת לפקח על מה שמתרחש בתוך היישובים הערביים. לכן הקמת מדינה פלשתינית עצמאית בגרסה הישראלית משמעותה חיכוך שלא ייגמר בין ישראל לפלשתינים או במילים אחרות המשך ה"כיבוש" לנצח.
אמוציונאליות ואמונות דתיות - בספר "פרויקט רוזי" גיבור הסיפור מרצה בפני קהל מערב של לוקים בתסמונת אספרגר ובריאים ומציג בפניהם מצב היפותטי בו המאזין נמצא בחדר חשוך מחזיק תינוק כשנכנסים טרוריסטים לחדר. אם התינוק יבכה שניהם יתגלו ויחוסלו, אם יחנוק את התינוק הוא עלול למות. הקהל הנורמלי נעלם דום ודווקא ללוקים באספרגר יש שפע של רעיונות יצירתיים לפתרון. זו בדיוק הבעיה עם הסכסוך שלנו עם הפלשתינים: יותר מדי רגשות מעורבים. חלק מהשמאל נושא רגשות אשם על הסבל הפלשתיני מ-1948 ומבקש צדק היסטורי, חלק מונע על-ידי רגשות דתיים וזכויות דתיות על הארץ, חלק מונע משנאת יהודים או ערבים וחלק גדול עסוק בלהרגיש טוב עם עצמו ולכן פוסל כל פתרון שפוגע לכאורה בזכויות אדם ולכן מילים כמו עידוד הגירה, רוב יהודי או רחמנא ליצלן טרנספר הם הס מלהזכיר, נחשבים כפשע נגד האנושות ממש ואסור להגות בהם אפילו בלב ובוודאי לא בקול רם. אבל כאשר מקלפים את האמוציות מתחילים לראות אור בקצה המנהרה.
קונצנזוס ונורמות בינלאומיות - זו עובדה שעיני העולם כולו נשואות אל ישראל ולא בחיבה יתרה. קיימים סטנדרטים כפולים כלפי ישראל והאיחוד האירופי שופט אותנו לפי סטנדרטים מוסריים ייחודיים שמאחוריהם כוונות זדון. לכן מה שמותר ואפשרי במקומות אחרים אסור ובלתי אפשרי אצלנו. זה לא אומר שעלינו להתפשר על עקרונותינו. רק שעלינו לעשות זאת בזהירות ובחוכמה ותוך ניצול הזדמנויות כשהן נקרות לפנינו.
צרכים אזרחיים - בקצב הילודה הנוכחי של האוכלוסייה היהודית, מדינת ישראל תיהפך תוך כמה עשרות שנים, לפקק תנועה אחד גדול בלי שטחים פתוחים ובלי איכות חיים. אם אנחנו תאבי חיים, המרחב היחיד שעומד לרשותנו, מרחב המחייה שיאפשר לנו גם לשמור על רוב יהודי שחיוני לקיומנו וגם לשמור על איכות חיים סבירה היא שטחי יהודה ושומרון. זה המרחב אליו צריכה להתנקז ההתיישבות, הבנייה וההשקעה הציבורית. "פתרון" הפוך של פינוי מתנחלים לגבולות 67 הוא בלתי אפשרי. גם היום אין כוח בעולם שיכול להזיז למעלה מחצי מיליון מתיישבים. חוץ מזה לאן בדיוק אפשר להעביר אותם? ובאיזה תקציב? שלא לדבר על כך שאין כוח בחברה הישראלית שיכפה עליהם להתפנות.
פתרון מוחלט לעומת חלקי - הבעיה היא לא רק איכותית אלא בעיקר כמותית. רוב הישראלים יסכימו לישות פלשתינית שיש לה דגל, המנון, מנגנוני ניהול עצמי ומשטרה ויתנגדו למדינה פלשתינית שיש לה צבא. כאשר מדובר בסיפוח של שטחי C, למשל, מנהיגי הימין מוכנים להציע אזרחות לערבים שגרים באזורים אלו בתנאים מסוימים. לעומת זאת מתן אזרחות לכול תושבי איו"ש אינה באה בחשבון בגלל הפגיעה ברוב היהודי ומבחינתנו עדיף המשך המצב הקיים.
בחירה בין עקרונות - החיים מורכבים ומחייבים בחירה בין ערכים. איך מכריעים כשיש כמה עקרונות חשובים שניצבים זה מול זה וצריך לבחור ביניהם ? כמה דרכים:
- "עניי עירך קודמים" כל אחד צריך להעדיף אינטרסים שלו על של האחר לכן האינטרסים של ישראל צריכים לגבור לפחות עבורנו על האינטרס הפלשתיני
- סולם הצרכים של מאסלו - אינטרס קיומי צריך לגבור על אינטרסים אחרים, למשל על מימוש מאוויים לאומיים . צריך להזכיר כאן שהשאיפות הלאומיות של היהודים שונה משל הפלשתינים. הקמת מדינה יהודית עם רוב יהודי היא לא רק חלום דורות אלא אינטרס קיומי ולקח היסטורי מהשואה, פרעות לאורך הדורות, ואנטישמיות בעולם. לעומת זאת החזון הפלשתיני למדינה עצמאית הוא שאיפה לאומית לגיטימית אך לא באמת קיומית.
- בניהול משא-ומתן מי שחזק כופה את דעתו על החלש. אנחנו חזקים ולכן דעתנו צריכה לקבוע.
עקרונות הפתרון:
- מבחינת רוב תושבי ישראל, כל פתרון לסכסוך צריך להבטיח את המשך קיומה של מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, מדינה עם רוב יהודי ותרבות ישראלית.
- הפתרון צריך לאפשר הפרדה מקסימלית אך לא מוחלטת בין תושבי ישראל לישות פלשתינית שתקום. אגב, השאיפה להיפרדות מהפלשתינים דומה בכול המפלגות בישראל ובולטת במפלגת מר"ץ לא פחות ואפילו יותר ממפלגות הימין. מה ששונה הוא רק הדרך להשיג את ההפרדה ומה מוכן כל אחד לתת תמורתה. במקרה שהפרדה בלתי אפשרית ניתן להסתפק בהקטנת היקף החיכוך בין האוכלוסיות.
- הפלשתינים יאלצו לוותר על חלום פלשתין הגדולה של פעם שמשמעותה חיסול מדינת ישראל, וברוב התרחישים גם על מימוש "זכות השיבה" והזכות למדינה עצמאית. בלי זה פשוט לא ניתן להגיע איתם להסכם.
- הפתרון צריך להיות יציב ולספק ביטחון מקסימלי תושבי ישראל ולמדינת ישראל.
- בהיעדר פתרון מידי יש לשאוף לפתרון עתידי
סיכום ביניים:
פתרון של שתי מדינות, אחת בגבולות 67 והשנייה באיו"ש ובעזה אינו ישים ומהווה סכנה קיומית לישראל: "the final two states solution"
פתרון של מדינה אחת משותפת אינו מקובל על תושבי ישראל
פתרון של שלטון עצמי מצומצם תוך המשך הכיבוש אינו מקובל על הפלשתינים
חזרנו לנקודת המוצא?
בכלל לא, יש פתרון והוא די פשוט.
הפתרון הנכון לטווח קצר הוא סיפוח זוחל, שמירה על המצב החוקי הקיים בחלק מהמקומות ובאותם מקומות בהם יש ריכוזי התיישבות ורוב יהודי מוצק (אריאל, גוש-עציון, מעלה אדומים). להחיל בהדרגה ריבונות ואת החוק הישראלי. באותם אזורים שיחוברו לישראל יש להציע לתושבים הערביים אזרחות ישראלית. אלה שלא יסכימו יוותרו על זכותם ויישארו תושבים שווי זכויות אזרחיות ללא זכות בחירה. אחרי החלת הריבונות, על ישראל לרכוש אדמות בשטח שסופח כמעט בכול מחיר, כדי לגרום להעלאת מחירי הקרקע ואז לסבסד ישראלים שיעברו לגור שם וכך לבסס רוב יהודי בשטחים יותר ויותר רחבים עד שהמצב בשטח יהפוך לבלתי הפיך.
הגאולה בכלל וגאולת הקרקע בפרט תיעשה על-ידי עבודה קשה, התיישבות של יהודים בכול מקום שניתן מצד אחד ומניעת השתלטות לא חוקית על שטחים על-ידי גופים עוינים מצד שני. לשם כך חיוני שאלו שינהלו את מדיניות ההתיישבות בשטחי איו"ש, אלו שיקבלו את ההחלטות ואלו שיפקחו על הנעשה בשטח יהיו אנשים שרואים בהתיישבות ברכה ולא פשע מלחמה. מדיניות נבונה תעודד ותגביר תהליכים טבעיים של נטישת פלשתינים צעירים לאירופה או למדינות ערב והשתלטות הדרגתית על עוד ועוד שטחים. תושבי איו"ש הערבים שיכבדו את החוק ייהנו מפיתוח ורמת חיים גבוהה וחלקם יוכלו להיטמע בחברה הישראלית. מי שלא יהיה מעוניין יוכל לגור כתושב ערבי או למכור את ביתו ולצאת ברכוש גדול. בסופו של תהליך בעוד 2-3 דורות השטח יהיה רובו בידי ישראל, רווי בישובים יהודיים וחלום המדינה הפלשתינית יתפוגג מעצמו.
לטווח ארוך יותר הפתרון המתבקש הוא הקמת מדינה פלשתינית בשטחי ירדן כולה או חלקה. המלך עבדאללה כמו אביו חוסיין הוא אדם מקסים, שליט נאור חכם ורגיש אבל עומד בראש שלטון מלוכני, לא דמוקרטי, ולא לגיטימי. משפחה סעודית מיוחסת ששולטת בעם שחלקו הגדול פלשתיני וחלקו בדואי. אם יש צדק היסטורי, אדמת ירדן היא המקום שבו העם הפלשתיני צריך לממש את זכויותיו הלאומיות. אם יש לפלשתינים אפשרות למדינה עצמאית של ממש, זה בגדה המזרחית של הירדן. איך להגיע לשם פשוט מאוד. עלינו לעודד בחירות דמוקרטיות בירדן. כל היתר יגיע מעצמו.
לסיכום: האופציה של מדינה פלשתינית עצמאית באיו"ש אינה ישימה. אנחנו צריכים להציע לאחינו הפלשתינים שתי אופציות. לחיות עם עצמאות מוגבלת, ובשליטה ביטחונית שלנו בשטחים שילכו ויצטמצמו, או לחצות את הנהר ולבנות את חייהם במדינה פלשתינית שתקום במוקדם או מאוחר בירדן. ומה לגבי עזה? במשפט אחד, אל תתנו להם דגים וגם לא חכות, תנו להם סירות.
